למה הכול כול כך מסובך,
למה הכול נראה כך,
למה דווקא שהכול נראה טוב,
מגיע הדבר שזורק אותי לרחוב.
למה אחרי כול כך הרבה זמן
כול מה שהשגתי נראה פתאום קטן.
אבל גם אם נראה שנגמרה האהבה
אני מסרבת לחשוב שאזלה גם התקוה.
אבל לפעמים זה קשה,
ולמה הכול כך נעשה,
למה הכול לא פשוט יותר
ולמה אי אפשר עוד לחלום על מקום אחר.
התקווה עוד פה, מחכה לי בפינה,
אחרי הכול אני כבר לא ילדה קטנה.
אבל אז הכול שוב נעלם,
הכול נראה חסר טעם.
השגתי דברים, ואני עוד אשיג,
אבל למה אי אפשר פשוט להגיד,
לומר, את המילה,
המילה הפשוטה של גאולה,
שתחזיר את התקוה מהמקום בו היא מתחבאת,
שתראה לי שהאהבה נמצאת,
ושאני כבר לא לבד.
אז הכול שוב יהיה נחמד.