במחשבה לאחור, אולי זו הייתה טעות. כן, במחשבה לאחור זו הייתה
בודאות טעות. מה לעזעאזל חשבתי, ילדותי, כל כך ילדותי. ועכשיו
אפילו מנגו, מסתכל עלי במבט שאומר "מה עשית לכל הרוחות?",
ומסתובב החוצה, מקשקש בבוז את זנבו מולי, ויוצא מהחדר. חברו
הטוב של האדם. ממש. איזה ביש מזל, לא ביד, או בזרוע,  אלה
בכתף, אחד מהמקומות שאדם לא רוצה בהם שבר, במקום גבס לשבוע,
"קיבוע" לשלושה חודשים.

"עצור! איי!", "תעזרו לו, הוא נפצע!", "שמישהו יקרא לאמבולנס",
"לא אל תזיזו אותו! יכול להיות שקרה משהו לעמוד השדרה שלו",
"שמשיהו יספר לי מה קרה בדיוק?", "הוא חצה את הכביש בריצה
מטורפת, הגיע משאית, הוא קפץ, ונחת בבום על הרצפה", "תקשיב,
אנחנו לוקחים אותך לאמבולנס, תנסה כמה שפחות לזוז", "אתה מרגיש
יותר טוב? הרופא אמר ששברת את הכתף, זה יכול היה להיות הרבה
יותר גרוע, היית יכול למות! תודה לאל שיצאת מזה בכלל", "טוב
הערב, אנחנו כבר חוזרים הביתה", "הגענו, כדאי שתשכב בחדר,
הרופא אמר כמה שיותר לנוח".

למקומות היכון רוץ! טוב הנה זה מתחיל, את הספרינט מתחילים על
הרמזור הראשון, אני חייב לחלוף אותו בפחות 2.2 שניות, בשביל
שיהיה לי זמן לאחרים, רמזור ירוק שני, אסור לאבד מהמהירות,
שלישי, הקשה מכולם, לדלג מעל השקע הקטן בכביש, לעבור דרכו יכול
לבזבז קרוב ל5.6 מאיות השניה, רמזור רביעי, לעבור בין שני
הולכי הרגל, רמזור חמישי, לא... אל תהפוך לאדו...

"הקדמה: עוד משחר ההיסטוריה האנושית, תמיד שאף האדם להצליח
ולהצטיין, במלאכתו. בני-האדם תמיד רצו להיות, הטובים והמצליחים
והמצטיינים בתחומם. 'ספר השיאים של גינס', מאגד בתוכו, מקבץ של
שיאים נדירים, משונים ומגוונים. האם גם אתה, קורא יקר, תוכל
להיכנס לספר זה? פרק א': יכולות מרהיבות. 1. מארק סנטיאן
מצרפת, בצע בהצלחה 44 גלגולים אחוריים, במהלך צניחה חופשית. 2.
מיק צ'אנג מסין, הקיף את חומת סין רגלית. 3. מוטי ביארסון
מישראל, הצליח לחצות חמישה כבישים, באור ירוק, הידוע בקוצרו,
בכביש סואן, בלי להיפגע."

"אני לא בטוח, שזה רעיון טוב, בכל זאת אף אחד לא הצליח לעשות
את זה בעבר", ניסה שחר להניע אותי ממחשבתי, "אבל זה בדיוק,
הסיבה, למה אני עושה את זה! אני רוצה להיות הראשון שהצליח!",
כאילו אני באמת מבין, מה אני בעצם רוצה להוכיח. "נו, יאלה בא
הביתה, נמאס מהשטויות שלך".

"שיר מאת מוטי ביארסון: 'לעוף, לחלום, מחכה רק לנס, מפרפר למטה
כל כך רוצה להיכנס. כך להיות שם מעל כולם, בואי תראי אותי,
אינני רק סתם. הכדור חולף לידי, מפספס רק בקצת, האם אצטרף אליו
גם אני עוד מעט? אך אני נבלע כך בהמון, ידי קשורות מכופף
בארון. יונה צחורה קחי אותי איתך, שם אהיה גם אני כה מיוחד
ומוצלח!".

"אני, מצטערת, אני... פשוט לא רואה את זה עובד"... "אתה צודק,
באמת יש בינינו כימיה מיוחדת"... "אבל אני צריכה אולי משהו
הפוך"... "משהו שונה... אני לא מצפה שתבין, אני לא מבינה
בעצמי"... "משהו מרגש אולי... סוחף, שאני לא אצליח להירדם"...
"בבקשה, אל תיקח את זה קשה מדי"... "אתה בשבילי, בית, מן מקום
כזה שתמיד אפשר לחזור אליו"... "בבקשה אל תכעס עלי".

קורות חיים: שם: מוטי ביארסון. שנת לידה: 1980. השכלה: 12 שנות
לימוד בביה"ס הריאלי, מגמת מחשבים. שרות צבאי: 36 חודשים.
קורסים: חוג אלקטורוניקה בילדות. תחביבים: כדורסל, טלויזיה.
חברה: אין. שאיפות גדולות לחיים: אין. תחומי עניין מיוחדים:
אין. יכולות גופניות: אין. כשרון: אין. חיים: אין.

"עוד עשר דקות". שוכב על השק שינה, לבד, ומתבונן. "עוד חמש
דקות". עדיין חושך, עוד קצת. "עוד שתי דקות". "בואי גלי את
עצמך! עכשיו זה רק אני ואת!". הקרניים הראשונות נשלחות לעברי,
ואני כמו תינוק, נאחז בהם בכל כוחי, והיא ממשיכה לעלות, מחממת
הכל, מאירה את הכל, מזכירה לכולם, שהחושך, הוא דבר כל כך זמני.
"תבטיחי שתמיד תהיי איתי! שאף פעם לא תעזבי אותי!". והיא
מחייכת אלי, ואני מחייך אליה חזרה, ואין יותר פחד, ואנחנו
נמשיך כל אחד לבד, וביחד.