תמונה 1 / אלבום אישי של ארז, עבר קרוב, (30X20 מט): ארבע
דמויות. ארז ושלושה חברים, מצפה רמון, ארז מחזיק בקבוק שתיה:

"טוב, בא נעצור רגע, אני באמת שפוך", קראתי לחברי שדווקא לא
נראו עייפים בכלל. "כבר! רק עצרנו לפני עשרים דקות", מגיב אחד,
"צא מהראש הזה של אמא, כנס לנוף, אל תחכה שהטיול פשוט יגמר".
"מה שאתה אומר", עצרתי והוצאתי שתיה, וישבתי על אבן, "מיד אחרי
העצירה הזאת". באמת יפה, חשבתי, אין מה לאמר לטבע יש נוכחות,
אם רק היה אפשר לטייל, בלי כל המטרדים של העייפות והצמא. אבל
זה לא באמת נקרא לטייל אני משער. "נחת מספיק, אפשר בבקשה
להמשיך ללכת", "אתה מדבר כל כך הרבה על אהבה שלך לטבע, וככה
אתה רוצה להמשיך שמתעכבים דקה להסתכל עליו?", טיעון מנצח, למה
אני צריך כל פעם להוכיח לעצמי מחדש שאני פשוט לא אוהב לטייל,
לא אוהב להתאמץ. רק בשביל ההרגשה האשליתית שבאה אחר כך? אותו
זיכרון, שבדיעבד נראה כל כך, חוויתי, מאתגר, שובר שגרה שכזה,
שאם תאמין לעצמך מספיק תמצא את עצמך סובל שוב בטיול הבא.


תמונה 2 / רשיון נהיגה של ארז, עבר קרוב, (4X2):

"טסט תשיעי, אה אחי, לא נורא, העיקר עברת בסוף!", לא יודע אם
לשנוא אותו או להעריץ אותו, נראה טוב, חברה מדהימה, חכם,
כשרוני, טסט ראשון בלי מאמץ כמעט. סוג האנשים שהסיבה היחידה
שהגיעו לעולם, זה בשביל ליצור איזהשהוא איזון לא ברור שכדור
הארץ דורש, שעל כל אחד, שלא ממש הולך לו בחיים, ותמיד עצוב,
דכאוני, שגם הדברים הקטנים מסתבכים ונותנים כאב ראש, מגיע איזה
אחד מושלם כזה, או אולי זה הפוך. "טוב תשב ותן חיוך!". מעניין
איך תצא התמונה.


תמונה 3 / אלבום תמונות משפחתי, ילדות, (30X20, מבריק): חמש
דמויות, ארז, אח אחות והורים, בשורה על פי גובה:

"טוב, ארז, תפסיק לבכות, ותתן חיוך!", לא רוצה, לא רוצה, לא
רוצה, מה אני אשקר בתמונה, ואז אמא שוב תתן לי סטירה, "ארז,
אתה תקלקל את התמונה לכל המשפחה!", לא רוצה, לא רוצה, "נו ארז,
כל הזמן רוצה תשומת לב", כמה מתאים לך תצטרפי לאמא, תתחנפי
אליה, אבל אני ראיתי אותך מתנשקת, עם המבוגר הזה, עם הלשון
והכל, ואני אגיד לאמא אז כדאי לך לסתום, "ארז, תעשה מה שאמא
אומרת לך!". הנה, שמחים? מחייך. היום אני בורח מהבית, אני אלך
לג'ונגלים באפריקה ואהיה כמו טרזן ואני אגור במערה, ואהיה חבר
של הדובים, ואעשה כל מה שבא לי.


תמונה 4 / אלבום אישי של ארז, עבר קרוב, (15X10, מט): ארז
במדים, עם אפוד, נשק ומחסניות:

"חייך רגע למצלמה... אחלה, טוב עוד 3 שעות, אני מחליף אותך,
יאלה, אני הולך לנוח קצת... נו צא מהשביזות, עוד יומיים בבית".
אני לבד. אני לבד. אני כל כך לבד. כולם עזבו אותי. מה אני עושה
פה לעזאזל. לא יכול לשמור על עצמי, ושומר על אחרים. כל כך חשוך
פה. אני מפחד. אני כל כך מפחד. אני רוצה הביתה. אני רוצה
לישון. מה אני עושה פה. מה אני עושה פה. מוציא מחסנית. אסור
לשחק עם הנשק. מכניס לנשק. אסור לשחק עם. דורך. אסור לשחק.
מעביר לבודדת. אסור. לא. לא הגיע הזמן.


תמונה 5 / אלבום משפחתי, ילדות, (10X15, מט): ארז מחזיק קערה
עם סירופ שוקולד:

"ארז, מותק, נשאר לי, סירופ שוקולד מהעוגה, בא לך לגמור את
זה?". מטפס על הכסא, עומד עליו, וכמו יומולדת, קערה עם מלא
שוקולד. הכי כיף זה לפני שאוכלים, לצייר כל מיני ציורים עם
הכפית בסירופ. הנה עכשיו ציירתי אותי עם החתול שרציתי שיקנו
לי, ועכשיו לקשקש מעל ולאכול. ועכשיו אני כותב את השם שלי לבד,
א ר ז, ועכשיו לקשקש ולאכול. עכשיו בית עם גג, וחלונות ועצים
ולמעלה יש שמש, ועכשיו לקשקש ולאכול. עכשיו כבר לא צריך יותר
את הכפית אפשר ללקק את כל מה שנשאר, טעים טעים. רוצה עוד. יש
לי כאב בטן.


תמונה 6 / אלבום משפחתי, עתיד רחוק, (40X25, דיגיטלי): ארז
ליד בתו המחזיקה ספר:

"אבא, אבא, אני רוצה שתספר לי קצת על איך היית לפני שהיית
מבוגר", איזו ילדה חמודה, העיניים המדהימות של אמה, ואני יכול
להישבע שיש לה את החיוך של סבתא שלה, "בואי שבי לידי, ונסתכל
ביחד". כל כך ישן, כל כך מוזר. כבר על התמונה הראשונה אני הולך
להזיל דמעה.