האמת היא שלא ממש הסתדרנו יחד כל הזמן,
זה נעשה מעיק בשלב מסוים,
כבד מידי.
כאילו יותר מידי זמן ביחד,
חיפשנו חופש.
ניסינו להפרד,
לחתוך.
גם זה לא ממש הצליח,
הגעגועים
כמעט והרגו אותי ואותה.

אז קבענו לנו משהו קצת מצחיק וקצת עצוב
הדבר היחיד שיכולנו לעשות.
פעם בשבוע.
מן סידור משונה שכזה, אנחנו יחד פעם בשבוע.

כן, פעם בשבוע אנחנו נפגשים ואז אנחנו ביחד.
רק שנינו.
כל העולם נעצר.
שוכחים את כל הקשרים שהיו לנו לפני כן ושיהיו לנו אחרי כן.
רק שנינו.
רומנטיקה.

בתחילה היו געגועים עצומים כל השבוע.
וסוף השבוע היה נקודת האור היחידה שלנו.
היינו כל כך שמחים להפגש שוב
ועצובים כ"כ להפרד בסוף אותו יום.

אבל זה לא החזיק מעמד זמן רב.
בשלב מסוים זה נהפך להרגל.
לקחנו זו את זה כמובן מאליו.

אני אעשה מה שאני רוצה כל השבוע וממילא היא תגיע בסוף השבוע.
זה הרי קורה תמיד.
חשבתי לעצמי.
וגם היא עוזבת את כל מה שהיה ויהיה
כאילו לא קרה או יקרה לעולם
ובאה אלי.

לא משנה מה היחס שלי אליה,
איך התנהגתי אליה בעבר,
היא תמיד מגיעה אלי שוב.

זה לא שהיא מתרפסת בפני,
זו גם לא חנפנות.
ממש לא,
היא לא אחת כזאת.
היא פשוט ניצבת בגאון כאילו כלום לא היה ולא יהיה.
רק עכשיו.

למען האמת, זה מה שאני אוהב אצלה,
ההתעלמות מהעבר
'קרפה דיאם' שכזה.
לחיות את הרגע,
ה'עכשיו' שכמעט ונעלם מחיי.

היא לא שומרת טינה,
למרות שזה די נדרש עם בחור כמוני.
אני חושב שאני מאוהב, אבל זו רק מחשבה,
אמירה סתמית שכזו.
אני יודע שזה לא נכון.
זה הרי לא ממש מזיז לי,
לעיתים אף די מעיק.

התזמונים שלה,
למרות שהם קבועים וביכולתי לצפותם מראש,
לא ממש מתאימים לי.

יש לי גם חיים משלי,
היא לא יכולה להדחף כך כל פעם.
אז מה אם סיכמנו,
החיים מורכבים יותר.

והכי מעצבן זה שאי אפשר להתעלם ממנה.
מהרגע שהיא מגיעה כל העולם נעצר.
באמת נעצר.
לפעמים נדמה לי שאפילו השמש נעצרת לרגע,
והרחות, והצמחים.
יש הרגשה של עצירה שכזאת באוויר.
המציאות נעמדת דום לכבודה.

היא כופה עלי את אהבתה ומשאירה אותי חסר כל.
רק איתה.

היא נכנסת ובאה כמתוך הרגל,
כאילו כלום לא קרה ושום דבר לא השתנה בינינו מעולם.
לא הזמנתי אותה, והנה היא באה.
מי לא אוהב כשפונים אליו מתוך בחירה,
כאילו שבאמת מתענינים בו או רוצים להיות איתו
במקום לטרוח כדי להסב את תשומת לב הסובבים אליו

אך היא גם עוזבת כאילו כלום.
ולעיתים זה אף יותר כואב מבואה ללא הזמנה.
זה נכון שהיא מזילה דמעה,
אני יודע שכואב לה.
אבל היא לא אומרת דבר,
כאילו גזרו עליה משמים ללכת.
ונראה היא עושה את זה מרצון.

הנה שוב היא מגיעה.

לעיתים זה ממש מעיק, אין כח ורצון.
ולעיתים היא מגיעה ממש בזמן.

לפעמים אני יושב ומחכה לה,
מצפה בכליון עיניים, מתי כבר תגיע.
געגועים מייסרים נוקבים בליבי עד שאראנה.

ופעמים שממש אין לי זמן בשביל כל הקשר הזה,
כאילו שיש לי מספיק בחיים גם בלעדיה.

היא מפתיעה אותי באמצע איזה דבר מה,
כאילו תופסת אותי על חם.

לעולם אינה חודלת מלשוב ולהיות איתי,
ולו ליום אחד בלבד.
רק איתי.
היא ואני.
יום שכולו עונג.

וכך זה קורה שוב ושוב,
כל שבוע היא באה בסוף,
השבת.