כשהיא פסעה ובאה מולי, הציפורים פסקו לעוף, הרוח עמדה מנשוב,
וליבי פסח על פעימה. חייכתי אליה במלוא פי, והיא עברה אותי
כאילו הייתי שקוף. תמירה, שערה הזהוב עטף את פניה עם פוני קצר
על מצחה, ושערה גולש גלים במורד גבה עד מותניה. קצות שערותיה
היו בקבוקים בקבוקים ריקדו עם כל פסיעה שלה. צעדה כאילו ריחפה,
עיניה הכחולות כהות בהו נכחה, לא רואות ימינה או שמאלה. עברה
אותי בלי להגיב לחיוכי, שקפא.
"הי עוזי", חטפתי צ'בחה על הראש, תסגור את הפה לפני שתבלע
זבוב. צחק דורון חברי לכיתה. זו התלמידה החדשה שהגיע היום.
יהיה שמח אם ליאת תגלה שפזלת לצדדים! "תשתוק" עניתי לו "הייתה
לי התגלות".
"התגלות שמידגלות, החברה כבר מהמרים מי יתפוס אותה ראשון.
תראה את החברה שם בכניסה". אכן הייתה התרגשות בקבוצת הבוגרים.
התקרבתי אליהם. הם השתתקו ברגע שראו אותי. "אתה מחוץ למרוץ"
אמר לי  דוב. כשמו כן הוא, היה בחור גדול ורחב עם פנים של ביבי
פייסט. הוא היה מחליף בנות כמו את הגרביים המסריחות שלו.
כשהיינו נפגשים בחדר ההלבשה אחרי משחק כדור סל, היה הוא עם
סיפורי הכיבושים שלו. מספר לפרטים מה עשה לזו ומה עשה לאחרת.
בלי בושה. הוא ראה בי המתחרה שלו. בנות תמיד נתלו על זרועותיי
שגרם לקנאה בקרב הבנים, ובפרט  לליאת חברתי.
היה צלצול, נכנסנו לכיתה.
היא ישבה בשורה האחרונה מסדרת את ספריה בשולחן ולא שמה לב
כביכול למהומה שהקימה בקרב הבנות. ניכר בה שבאה ממשפחה אמידה.
לבושה הייתה בטוב טעם ויקר. המורה ניכנס. "בוקר טוב תלמידים,
נא לשבת". כולם התיישבו ברעש. "אני רוצה לברך את התלמידה החדשה
שהגיע היום". הוא פנה אליה "את מוכנה לבא לפה ולהציג עצמך?
שמך ומאין באת". הנערה קמה, פסעה בביטחון עצמי, נעמדה ליד
המורה. הביטה בכולנו בדומיה דקה ארוכה. לפתע נתנה חיוך שהאיר
את הכיתה. בזה שברה את הקרח. בין רגע הבנים אהבו אותה, הבנות
שנאו אותה.
"שמי בת חן, באנו שלשום לגור כאן, ומקווה  שנשאר זמן רב יותר
מאשר במקומות האחרים שבהם גרנו פרקי זמן קצרים בגלל עבודתו של
אבי. הוא רופא נשים מאוד מבוקש. עברתי הרבה בתי ספר. כשהייתי
בת שמונה אימי נפטרה ממחלה קשה. אבקש בלי הבעות צער. התגברתי
ואני מסתדרת לא רע. וכדי לספק את סקרנותכם, אני עוסקת במוסיקה,
ציור ואין לי חבר". בזה סימה את דבריה כשהחיוך לא מש משפתיה.
אני הרגשתי כמו גוש קרח עובר לאורך חוט שדרתי. חיוכה היה קפוא
על שפתיה לגמרי לא ידידותי. לא כך חשבו שאר התלמידים, הם חשבו
שהיא יפיפייה מקסימה. בצעד בוטח חזרה למקומה. השיעור עבר
בשלווה יחסית, וכך כל היום.
בארוחת הערב אימי ספרה: "אתם יודעים שסוף סוף נכנסו דיירים
חדשים בבית הסמוך, איזו ילדה יפה, ומנומסת, בירכה אותי לשלום.
ואביה, ממש לא חברותי,  משך אותה הביתה. את אימה לא ראיתי. אבל
מחר אשאל אותם אם צריכים עזרה".
אימי הייתה עוזרת לכל משפחה  חדשה שהייתה מגיעה לשכונה. גם אם
זה היה רחוק, ובכלל עזרה לכל החלכאים והנדכאים.
"אמא אל תכנסי להם לוורידים, אולי בגלל זה השכנים הקודמים ברחו
מפה"? אמרתי לה בלצון.
"גם לכתה שלנו באה תלמידה חדשה, מאוד יפה, קוראים לה בת חן",
אמרתי.
"זאת היא, קטעה אותי, כשבירכה אותי הציגה עצמה בשם זה". הסיטה
את הוילון מחלון המטבח. הרבה לא ראינו מהבית הסמוך, גדר חיה
הפרידה בנינו. רק מחלונות קומה שניה ראינו אורות.
את שעורי הבית בקושי הכנתי, לא הייתי מרוכז, דמותה ריחפה בין
דפי הספר, ובשולי המחברת כתבתי בת חן, עשרות פעמים. אימי נכנסה
כהרגלה לתת לי נשיקת לילה טוב רטובה, ניסיתי להגמילה מהרגל זה,
לא עזר לי כלום. "אתה תהייה הילד שלי גם כשתהייה בן חמישים".
הימים והשבועות חלפו ביעף, היינו לקראת בחינות הבגרות. ליאת
הפכה נודניקית, מה שהיה פעם כף לעבוד איתה על החומר, נעשה כעט
מעיק. חיפשתי את קרבתה של בת חן. גם יתר הבנים ניסו, היא
בנימוס דחתה את חיזוריהם. קרנה עלה בקרב הבנות. לא ראו בה קלת
דעת, או זנזונת הנעתרת בקלות,  והייתה די חביבה עם מצבי רוח
משתנים.
המהפך קרה ערב אחד. היה חסר לי חומר לימוד, צלצלתי לרוני חברי,
אחותו ענתה שהוא לא בבית וקשקשה בלי סוף, היא הייתה בכיתה ח'
ומאוהבת בי. תמיד קרקרה סביבי.
עיני נתקלו בדמותה של בת חן מעבר לוילון חדרה שהיה מול חדרי.
לא ראיתיה בברור, אך באותו רגע ידעתי ממי לקחת את החומר החסר.
בקשתי סליחה מאחותו של רוני וסגרתי את הטלפון. חטפתי מחברת
וטסתי לשכנים. צלצלתי בדלת. אחרי הצלצול השלישי אביה פתח את
הדלת. עמד לפני גבר גבוה בסביבות הארבעים המאוחרות שלו השיבה
בצדעיו רק החמיאה למראהו. אכן היה לבת חן ממי לרשת את היופי.
"כן מה רצונך"? קולו לא היה נעים.
"אני השכן שלכם,  בת חן לומדת איתי באותה כיתה רציתי לבקש ממנה
חומר לימוד שחסר לי".
"בלתי אפשרי, יש לבת חן כמה מטלות לגמור ולאחר מכן יהיה מאוחר
מדי", ענה לי בקולו הלא נעים, וסגר את הדלת בפני. הייתי מוטרד,
החומר נחוץ לי דחוף.
ולהגיע לחבר אחר אני צריך לבקש מאבי את הרכב כדי לנסוע לשכונה
אחרת. ואבי עדין לא חזר מהעבודה. חזרתי לחדרי אנסה לצלצל שוב
לרוני. העפתי מבט בחלונה של בת חן, היא הסתובבה בחדרה. הגעתי
להחלטה. מה כבר יכל להיות? יצאתי לגינה, דחפתי את המחברת
לחולצתי, אספתי כמה חצצים מהשביל שלנו, טיפסתי על הגדר וזרקתי
אבן לחלונה. היא נעצרה והקשיבה. זרקתי עוד אבן. היא הסיטה את
הוילון ופתחה את החלון. ראתה אותי, לא אמרה מילה. "בת חן"
לחשתי "אני צריך את עזרתך, חסר לי חומר לימודים ו..."
"למה אתה לוחש" שאלה אותי. ולמה אתה לא בא מהכניסה של הבית"?
"ש ש ש  לחשתי לה אביך ישמע, הוא גרש אותי. אמר שאת עסוקה
ו..."
"אל תשים לב, אם אתה יכל לתפס אז בא". לא הייתי צריך הזמנה
נוספת, קפצתי לחצר שלהם וטיפסתי למרפסת שלה. נשרטתי קשות משיח
הוורדים שלהם.
לפתע תפסתי שאני איתה לבד, בלי שיהיו החברה מסביב, לא היה לי
זמן להתגאות בעצמי, פחדתי מאביה. והיא!! אי אפשר היה להכיר את
הנערה הקרה שלא התקרבה לאף בן. הייתה לבבית, ונעימה נתנה לי את
החומר שכה היה דחוף לי, ואף כיבדה אותי בשוקולד. כשסיימתי
הודיתי לה שהצילה את חיי. הרגשתי שאינה רוצה שאלך.  לבסוף
העיזה לאמר שהיא מקווה שאוסיף לבא להכין שעורים יחד. עניתי לה
שאני לא חייב לבא רק כשאני זקוק לעזרה, אפשר שניפגש סתם כך
לפטפט, ניסיתי את מזלי. עיניה נצצו. נפרדתי ממנה עליז ושמח.
חזרתי כלעומת שבאתי, אותו לילה לא הצלחתי להירדם.
ליאת הרגישה בשינוי שחל בי, הייתי פחות מרוכז בה, ביטלתי הרבה
יציאות שלנו. היא החלה לעקוב אחרי, הבחינה שעיני לא משו מבת
חן. רבנו הרבה, ולפתע ראיתי שהיא לא כליל השלמות. אומנם חטטנית
וחוקרת,  אך לא מצאה סיבה לפרוד, ניסתה להיות קנאית, אף פעם לא
תפסה אותנו יחד, לעומת בנים אחרים שלא התעייפו מלנסות להתקרב
לבת חן. אני שמרתי את סודי בליבי.
המפגשים עם בת חן הלכו ורבו, אם לא אני טיפסתי לחלונה, היא
הייתה באה אלי לחדר, מהכניסה הראשית. אימי קבלה אותה בסבר פנים
יפות. אפילו אביה לא יכל היה למנוע את התחברותה איתי, אולי
בזכות אימי הנודניקית, הפעם הייתי אסיר תודה לה על תכונה זו
שלה. היא לא הפסיקה להרעיף עליהם מארוחותיה, עוגות ודברי מאפה.
"מסכנה, אין לה אמא שתכין לה ארוחות נורמליות" אמרה אימי. אחרי
כל הטוב הזה האבא שלה לא יכל היה שלא להסכים שבת חן תבוא
לשכנים, כלומר אלי. וכך היינו נפגשים רבות כשאני מטפס אליה
למרפסת מכין איתה שעורים או סתם מפטפטים וצוחקים הרבה, או שהיא
הייתה באה אלי אף פעם לא להכנת שעורים או פטפוט, תמיד עם פנים
עצובות הייתה יושבת על מיטתי מכונסת, אוחזת את שתי רגליה ובוהה
בי או תוקעת במבט בחלל, ואז ליבי היה מתכווץ, היה לה הרבה כאב
בפנים. ניסיתי לדובב אותה, מה עובר עליה, אף פעם לא ענתה, רק
חייכה בעצב ואמרה "זה יעבור בעיות של בנות". לא לחצתי, פחדתי
שאם אלחץ היא תפסיק לבא אלי.
עד מהרה ידענו שאנו מאוהבים. לא דברנו על זה, ולא עשינו כלום
בכוון זה, איני יודע מדוע לא ניסיתי אפילו לנשקה, והיא לא
הראתה סימנים שרוצה בקרבה גופנית יותר מהמפגשים שלנו. נתתי לה
את הכבוד. לעומת זאת בבית הספר לא הראתה שום סימן שיש בנינו
ידידות, זה היה הסוד שלנו. וליאת לא יכלה להוכיח אחרת.
אחת הבנות עמדה לעשות מסיבה באחת מערבי השישי הקרובים בוילה
שלהם. הוריה נסעו לאילת לסוף שבוע, היא ניצלה את היעדרותם.
המסיבות האלה היו ממש מושחתות, הייתה שתייה חריפה, היו סמים,
וזיונים בכל החדרים, ואף בגינה אם היה מקום, החברה חכו למסיבה
כזו כבר מזמן, לשחרר קיטור, היינו לקראת סוף מבחני הבגרות,
וכולם היו לחוצים, אז קצת התפרקות לא תזיק. כמובן רוב הבנים
הציעו לבת חן להיות בני זוגה, היא סירבה בעדינות אך הבטיחה
להיות נוכחת.
כל הימים  האלה הייתי חסר שקט, אימי שמה לב, ליאת שמה לב, לא
הפסיקה להציק לי. מדוע איני מקדיש לה יותר תשומת לב. לא יכלתי
לספר לה שאני מאוהב בבת חן, מחשבותיי נדדו בלמודים, הייתי
מפוזר. היא הופיע בחלומותיי, וגם בהקיץ.
הייתה סיבה נוספת לליאת להיות מכשפה בלתי נסבלת. בת חן הפכה
לפופולרית בקרב הבנות. לאחר שהוכיחה שהיא לא מהווה סיכון לבני
זוגן, החניפו לה חיקו אותה בלבוש ואביזרי אופנה, אפילו התסרוקת
שלה הפכה לצעקה האחרונה בבית הספר. רק ליאת שנאה אותה.
יום אחד הייתה תקרית שהטרידה את מנוחתי. בת חן הלכה במדרכה
לכיוון הכניסה לבית הספר עם ספריה ביד, וכשעברה לידי, צנחו
הספרים מידיה, סתם כך. קפצתי לעזור לה להרים אותם. וידינו
נתקלו זה בזו, הדם הציף את פני, והיא הסתכלה לתוך עיני במבט
נוקב של תוכחה. ללא מילים הרמנו את הספרים, ויחד נכנסנו לכתה.
מבטה הטריד אותי, האם היא כועסת עלי?
מה עשיתי שתקעה בי מבט כה קר.  ליאת ראתה את זה ועשתה לי
סצינה.
בלכתה הביתה הייתי שומר צעדיה עד שנכנסה  בשער ביתה. אני בטוח
ששמה לב, אך לא הגיבה.
ערב אחד ראיתי אותה מחלון חדרה מביטה לעבר חלון חדרי. היא לא
ראתה אותי, נידמה היה לי שהיא מחפשת אותי. או לפחות מישהו מהצד
שלנו. הערב ירד היא נעלמה מעבר לוילון חדרה.
באותו לילה כשכל השכונה ישנה ורק חתולים יללו בחשכה, נשמע בכי
בדומיית הלילה מכיוון חדרה של בת חן. הוא התמזג עם יללות
החתולים, זה הדיר שינה מעיני.
למחרת בכיתה, רציתי לגשת לבת חן ולשאול אותה אם קרה משהו, אבל
מבטה כשניגשתי אליה הרתיע אותי מלשאול, ולמרות היום החם הייתה
לבושה בשרוולים ארוכים ומכופתרת עד צוואר. המתח בין ליאת ואני
הלך וגבר, כמעט ולא סבלנו אחד את השני. על כל דבר רבנו כמו זוג
נשוי, ואחרי זה היינו מתפיסים בנישוקים כהרגלנו.
פעם אחרי ריב קולני בהפסקה ראיתי את בת חן עם חיוך מלגלג. זו
פעם ראשונה שהתייחסה אלי בבת הספר. בכל המפגשים שלנו בבית, אף
פעם  לא דיברה על ליאת והיחסים שלי איתה כאילו היא לא הייתה
קימת, לפחות שתגלה קצת קינאה.
הריב האחרון עם ליאת, היה תירוץ כדי שאוכל להודיע לה שלא אבוא
לקחת אותה למסיבה, שתגיע בכוחות עצמה. רציתי לבא עם בת חן,
ותכננתי שאחרי המסיבה נטייל יחד ואולי תרשה לי לאחוז בידה,
והפנטזיות שלי הרחיקו לכת, אולי אפילו יותר מזה. כל כך חשקתי
בה שהרשתי לדמיוני להרחיק לכת. אני לא הייתי בתול, לא הייתי
בטוח לגביה.
יש מקום רומנטי שרק אני ידעתי עליו, שם לא הייתי עם ליאת אף
פעם, ספרתי עליו לבת חן. זו פינת חמד, מדשאות, עצי נוי, ומפל
קטן שיוצא מפתח מערה.
"תיקח אותי לשם", בקשה. "אקח אותך".
הכל היה מתוכנן לי בראש. הייתי מרוגש מאוד. אולי אהיה הראשון
שלה.
שבוע ימים שאני משכנע את בת חן שנלך יחד למסיבה. שלא תלך לבד,
התנגדותה הייתה מוחלטת, אבל ירשתי מאימי את העקשנות
והנודניקיות. לבסוף נאתרה לי.
"אבל שאבי לא ידע, נפגש בקצה הרחוב". הסכמתי. "וניסע ברכב שלי"
בסדר הסכמתי.
בערב שישי ערב המסיבה התלבשתי במיטב בגדי, הורי יצאו לערב
בריג' אצל חברים, העזתי להזליף עלי את מי הקולון של אבי, שאראה
יותר גברי, תכננתי לרקוד עם בת חן במסיבה.
טיפסתי למרפסת שלה כהרגלי לזרז אותה שנצא ביחד, נזהרתי משיח
הורדים שתמיד השאיר סימנים עלי. היה כבר חושך. בחדרה היה אור
עמום של מנורת השולחן שלה. החלון היה פתוח, שמעתי את בכיה של
בת חן, כמו הבכי ששמעתי פעם בלילה.
מה מציק לה, אנו הולכים למסיבה, אני חייב לדעת. התקרבתי לחלון
עמדתי לקפוץ פנימה, משהוא עצר בעדי, מה שנגלה לעיני היה מעבר
לכל דמיון זוועתי שלי. הוילון היה מוסט הצידה,   ואור הירח
נשפך על גופה הערום. היא הייתה שרועה על מיטתה, קשורה ברגליה
ובידיה לארבע כנפות המיטה. ואיזה גבר גהר מעליה, לא זיהיתי
אותו מיד, הוא היה עם גבו אלי. רק שמעתי אותו נאנק  "את מי
מלכתי אוהבת הכי הרבה"? שאל בקול צרוד. "אותך אב'אלה". ענתה
בקול בוכים. "את מי מלכתי אוהבת לנשק"?  "אותך אב'אלה". וחזר
על משפטים אלה עוד ועוד, לא האמנתי למראה עיני, ולמשמע אוזני,
הייתי הלום רעם. היא בכתה בכאב חרישי, קלטתי שהיא מביטה בי,
ולא מזהה אותי. מבטה היה ריק מלבד הדמעות שזרמו ללא מעצור.
המיטה  חרקה. הוא נרעד וגנח ארוכות. לאחר דקה ארוכה בלא תזוזה,
התגלגל מעליה לצידה כשאור מנורת הלילה מאירה את פניו. אכן זה
היה אביה.
נרתעתי אחורה  בפלצות, מעדתי ונפלתי מגובה שני מטר. ישר על
שיחי הוורדים. נלחמתי בשיחים שהסתבכו בי וקרעו  בבשרי. בכיתי
ללא קול, רציתי לרצוח אותו. רצתי הביתה.
אמא אבא צעקתי לעזרה, הבית היה ריק, נזכרתי שהורי יצאו,
ניגשתי בטירוף לטלפון חייגתי למוקד המשטרה לבקש עזרה, היה
תפוס, חייגתי שוב ושוב, מזכירה אלקטרונית ענתה לי: "העמדות
תפוסות אנא חכה בסבלנות". צווחתי בכעס, דפקתי את השפופרת על
הטלפון עוד ועוד, עד שהוא נשבר. כשצריכים אותם אי אפשר להשיג
אותם. עליתי לחדרי שתיים שתיים במדרגות כשאני נתקל בדברים
ומעיף אותם מדרכי. הייתי עיוור מכעס. לקחתי את מקל הבייסבול
שלי.
"אשבור לו את הצורה, ארצח אותו". צעקתי כשאני רץ החוצה, כל העת
הזאת לא משו עיניה הריקות מזיכרוני ומצוקתה שבר את ליבי.
קרעתי את השער שלנו, יצאתי לכביש לכיוון שלהם, ראיתי את בת חן
נכנסת למכונית שלה ונוסעת. עוד ראיתי את אביה סוגר את הדלת
ומציץ עלי.
"חכי, עצרי בת חן, צעקתי. היא שכחה בכלל שהייתה צריכה לאסוף
אותי. אך קולי נבלע ברעש הרחוב. לאן היא נוסעת אחרי מה שקרה
לה? לא יתכן שלמסיבה. היא הייתה לבושה שמלת ערב, ממה שהספקתי
להבחין.
רצתי אחריה, היינו אמורים לנסוע יחד. העוברים ושבים נרתעו
בבהלה בחלפי על פניהם. טרוף על פני, מקל בייסבול מאיים בידי.
בגדי הערב שלי קרועים, וסימני דם על חולצתי הלבנה.
הוילה הייתה בקצה השני של העיר, לקח לי חצי שעה להגיע, המסיבה
הייתה בעיצומה. נכנסתי כמו רוח רעה. החברה נבהלו ממני. ליאת
נזעקה למראי. "מה קרה לך?" שאלה בדאגה.
"איפה בת חן"? שאלתי זועק.
"מה אתה דואג לה, היא עושה חיים משוגעים, עם עד היום לא
התייחסה לאף אחד, אז היום היא מפצה על כך, רקדה כמו משוגעת עם
כל בן שהזמין אותה, וכעת נעלמה אם רוני, חוץ מזה מה אכפת לך
ממנה? ותראה אך אתה נראה, למי אתה הולך להרביץ עם מקל
הבייסבול. כי לפי הצורה שנכנסת אתה הולך לרצוח משהו".
"לאן הם הלכו"? לחשתי לה, כנראה מראה המצוקה שהיה בפני לא
השאיר מקום לספק שהייתי רציני, וקורה משהו. הקנאה בפניה פינתה
מקומה לסקרנות. אני לא בדיוק יודעת, אבל ממה ששמעתי מרוני, אמר
שיתפלחו לברכה העירונית  לרחצת לילה". ענתה לי. טסתי החוצה
כשליאת בעקבותיי. יתר החברה לא שמו לב לדרמה המתחוללת, הם היו
יותר מידי שיכורים או מסוממים.
"מתי הם יצאו"? שאלתי את ליאת תוך כדי ריצה. "לפני כמה דקות,
היא הספיקה לרקוד עם כמה חברה, אחרי זה רוני נטפל אליה ושמעתי
במו אוזני שהיא מזמינה אותו לצאת למקום שקט יותר. אפילו לא
שתתה. ממה היא שיכורה?"
"בת חן מקדימה אותנו לפחות ב- 10 דקות והם בטח נסעו ברכב שלה".
הגענו למדשאות של הבריכה העירונית רק הצרצרים נשמעו. נכנסנו
בפרצה בגדר הבריכה, אף אחד לא היה. "למי אתה דואג  כל כך, לבת
חן או לרוני"? שאלה ליאת.
"זה סיפור ארוך, כעת חשוב שנמצא אותם. רצנו בכל רחבי הברכה,
לכיוון חדרי הכושר, לאולם ההרצאות, לביתנים, היה חושך בכולם.
נעמדנו על שפת הבריכה מתנשפים, ליאת השתרעה על כיסא נוח.
אור הירח החיוור השתקף במים הצלולים ושפיריות לילה ריחפו
בזוגות מעל המים וריקדו את מחול הזיווג שלהם. כשהזכר לא יודע
שבתום תפקידו, ייפול וימות במים. לפתע פילחה זעקה את השקט
הפסטורלי. ליאת נבהלה קמה ונצמדה אלי. "בואי, משם זה בא". רצנו
לכיוון הקול, הייתה חורשה קטנה של מספר עצי אורן, רצנו לשם.
המחזה שנגלה לעיננו, הכה בשוק את ליאת ואותי באלם. שניהם היו
ערומים, אלא שהוא היה קשור לעץ, והיא פיסלה על גופו במכשיר חד,
לאורך ולרוחב, פסים פסים, חתכה וחתכה, כאילו ידעה איפה תעשה
יותר נזק, הדם קלח מגופו בזרמים מוורידים חתוכים, המשיכה לאט
כשהיא ממלמלת דברים בלתי ברורים.
ליאת דחפה לי מרפק בצלעות, וזה העיר אותי למציאות. זרקתי את
מקל הבייסבול מידי, וקפצתי על בת חן, הדפתי אותה, היא נפלה,
פנתה אלי, בפניה הייתה שנאה תהומית,  ידה הונפה עם הסכין, זה
היה סכין מנתחים של אביה.
"אתה לא תפגע בבת חן", לחשה בארס. חשפה שיניים כמו חייה טורפת.
הניפה את הסכין וחתכה באוויר, ניסיתי להוציא מידיה את הסכין,
היא נלחמה עליו בחירוף נפש, הצליחה לפצוע אותי עד שהצלחתי
להוציא לה את הסכין. המשיכה להכות אותי באגרופיה, לפתע אבדה את
ההכרה. השכבתי אותה על הדשא וניגשתי לעזור לליאת לשחרר את רוני
שניראה היה שגם הוא עומד לאבד את ההכרה, הוא היה בסכנה ממשית.
איבד המון דם,  ודחוף להביאו לבית חולים. קרעתי פסים מחולצתי
וחסמתי כמה חתכים, בנתיים ליאת הלבישה את בת חן בשמלתה, והיא
התעוררה, שאלה מה קרה. ליאת הכניסה לה סטירה "מה קרה את שואלת
כמעט הרגת את רוני מה קרה לך? את מטורפת או מה"?
בת חן פרצה בבכי, "לא נכון אני לא עשיתי זאת, תמיד מאשימים
אותי במעשיה של יעל".
"ומי זאת יעל"? שאלה  ליאת,
"אחותי"  ענתה. לא היה טעם לדובב אותה, היא המשיכה למלמל דברים
בלתי ברורים. היה ברור שמשהו לא בסדר איתה.
במהרה הגיע אמבולנס וניידות משטרה. רוני היה על סף מוות. הצלנו
אותו בדקה התשעים.
למחרת בכל העיתונים היו הפרטים וסיפור הפרשה .
"נערה בת 16 שסבלה מהתעללות מינית מאביה, הייתה רוצחת נערים
כנקמה" ועוד הרחיבו את הדיבור על מקום האירוע וכמה פעמים נדקר
הנער".
בערב באו שנים מתחנת המשטרה רצו לשוחח איתי . השוטרת הייתה
פסיכולוגית, והשוטר היה ממחלק הנוער. הם דאגו איך זה השפיע
עלי. שאלתי אותם מה עשו לבת חן. הם ספרו לי מה קרה מרגע שנכנסו
לביתם. האבא נשבר ברגע שביתו בת חן לא הפסיקה לטעון שלא היא
עשתה זאת אלא אחותה יעל.
"כן שמעתי אותה אומרת לאביה שיעל עשתה זאת שוב".
" הסיפור לא פשוט כפי הנראה". אמרה לי השוטרת, "בת חן סבלה
מהתעללות מינית מגיל 8 לאחר שאימה מתה. מסתבר שלפני בת חן
נולדה תינוקת וקראו לה יעל, היא לא שרדה. ומתה בעריסה. ובת חן
אמצה לה דמות דמיונית את אחותה. את כל תסכוליה וסיבלה היא נעלה
בפנים. וכשיצרה את יעל בעצם נוצרה בה פיצול אישיות. היא לא
מודעת למעשיה".
"איפה היא עכשיו"? שאלתי. היא נלקחה לירושלים לבית חולים
פסיכיאטרי. יקח לה שנים להירפא. "ואביה"? שאלתי בכעס. הוא ישב
הרבה שנים בכלא. לא רק בגלל ההתעללות המינית אלא בגלל שהוא ידע
את הבעיה של בת חן, הוא ידע תמיד מתי רצחה נער, זו הסיבה שהיו
עוברים דירה בתדירות כה גבוהה.
מאותו יום השתנתי, הורי אמרו שהתבגרתי.
היום שעברו כבר 10 שנים מאז פרשת בת חן, אני נשוי באושר לליאת,
היא יותר מאישתי, היא חברתי, אולי אין לי אהבה גדולה וסוחפת
כמו שהייתה לי לבת חן, אבל אהבות כאלה נשרפות ברבות הימים
ונישאר אפר, לעומת ההערצה והחברות שיש בני לבין אישתי.
מידי פעם אני חושב על בת חן, אפילו ביקרתי אותה בירושלים, אף
פעם לא ידעתי מי תקבל אותי יעל או בת חן.
"שאלתי אותה מדוע לא  בחרה בי להתנקם באותו לילה במסיבה". היא
ענתה לי שרצתה אותי  אבל אחותה בת חן איימה עליה, וזו פעם
ראשונה שתפסה אומץ להיות תוקפנית, היא איימה לפגוע בי, אתה
מתאר לעצמך? בי באחותה. הבטחתי שלא אגע בך. הנחנחית אהבה אותך,
יותר מאשר את אבא. ואבא אהב אותה יותר מאשר אותי". אבל זה לא
הפריע לי, לפחות לא אותי אנס הבן זונה.