זה התחלה של סיפור, ארוחת ראש השנה  עצמה  תהיה בהמשך

ביום שני בערב,בדיוק שבוע  לפני ערב ראש השנה, רק שבוע  לפני
ערב ראש השנה, הודיע רונן להוריו כי הוא והחברה שלו, דלילה
יבאו אליהם לארוחת ערב ראש השנה. ההודעה הטלפונית העלתה חיוך
אל פני הוריו, שציפו לה בקוצר רוח.
תהיה זאת ארוחה מצומצמת רק ארבעתם. הם  כבר פגשו את דלילה, אבל
אף פעם לא לארוחת ערב שלמה. בטח שלא לארוחת חג, זה כבר מסמל
הרבה.
זה לא שרונן התבייש  בהוריו, או בדלילה. פשוט היה לו קשה לחלוק
איתם את אהבתו אליה, לחלוק איתה את אהבתו אליהם.

באותו ערב, אכלו רונן ודלילה ארוחת ערב זוועתית שהורכה ממנות
חמות של אסם. לא היה להם כוח לאכול, גם לא לדבר יותר מדי. רונן
תמיד היה ביישן מאוד, ולמרות שהוא והיא יוצאים ביחד כבר כמעט
שנה, (בדיוק מאז תחילת האינתיפאדה החדשה, זאת שקרויה על שם
עירם.) לפעמים הוא עדיין מתבייש מפניה, למרות שאהב אותה נורא,
וידעה שגם היא אוהבת אותו,אהבה גדולה. אבל כמה שתהייה אהבתם
גדולה, הם רק שניים, ואהבתם היא כולם לעומת העולם. הייתה זאת
דלילה אשר החלה לנשקו על הצוואר. הוא, כתגובה, החל לגלל את שמה
בפיו, כפי שאהב לעשות "דלילה לה לה דלילילילהלה דלילה לי".
הנמיך ראשו והפגיש פה בפה, והם המשיכו לחדר השינה.

הוריו של רונן, שרה וסימור, החליטו לעשות ארוחה חגיגת באותו
ערב. רק שניהם. טוב, שרה  החליטה, אבל סימור לא התנגד. לכבוד
שבוע הבא הם אפילו התלבשו, שתו יין. אבל סימור בטעות הזיז את
השולחן, ונשברו שתי כוסות זכוכית. בעת איסוף השברים נחתך
סימור, וכששרה עזרה לו לחבוש את האצבע, לפתע ראה אותה שוב,
באור שראה אותה לראשונה, נערה צעירה, וכבר אז החליט. אבל השנים
עברו, בערב ההוא התחבושת הלבנה האדימה, ומשום מה גם הפנים.
הלילה הם הלכו לישון בלי מגע, והוא התבונן בה ישנה, רצה לנשקה
אבל בלם. התבונן בה ישנה ונרדם.

הבוקר הבא עוד היה בוקר רגיל.קורנפלס עם חלב לארוחת בוקר.
ודלילה נישקה את רונן לפי שיצאה לעבודה, והוא נשאר בבית לבד
זמן קצר,כי לימודיו באוניברסיטה החלו מאוחר. הוא קרא בעיתון על
המצב הקשה, כבר מזמן שגרה. אפילו לא כואב יותר. זה כבר נהיה
נורמלי. הארץ בוערת. הוא מאוהב בדלילה.
חשב על לקנות לה מתנה, סתם ככה. הפתעה. אולי היום, אחרי
ההרצאה, יסתכן בירידה למרכז העיר, יקנה לה דיסק. או ספר.

סימור ראה את אשתו פותחת את הבוקר בהתרגשות מיוחדת. לעצמו תהה
עם היא לא לוקחת את ארוחת הערב הצפויה יותר מדי ברצינות. מאז
אתמול בערב הוא שוב חשק בה. ללא ספק. חשק בה כמו פעם. אבל כבר
עבר כל כך הרבה זמן מאז, הרבה זמן. לא ידע מה לעשות, מה להציע.
היא נראית נורא יפה, נורא. היא ממש מאושרת.שתק והשאיר תאוותו
בתוכו. נפרד ממנה לשלום והלך לעבודה.

הוריה של דלילה כבר לא בין החיים. יש לה אח בחור, הוא יעשה את
החג עם משפחת  אשתו. דלילה נוסעת אליהם. אחרי שכבר ב12 סיימה
את הכתבה שלה. לאחיה קוראים חיים ולאשתו ענבל. בארוחת צהרים הם
מדברים קצת פוליטיקה, האימה הרגילה, וקולנוע, ותאטרון. דלילה
נשארת שם, להעביר את אחר הצהרים בשינה על הספה.

שרה הלכה לקנויות, לקראת יום שני הבא. לעצמה היא חשבה שזה באמת
לא מתאים לה(או למה שהיא רוצה להיות), ההתרגשות הזו.היא הפכה
בדיוק לאימא שקיוותה לא להפוך לעולם. אבל היא לא יכלה לעצור
בעד עצמה. לא ידעה מזה הטירוף זה,שכרגע הקיף רק אותה. רק אותה.
לפחוות למראית עין. עמוסת חבילות חזרה הביתה. ושמה דיסק של
וגנאר, למרות  שזה מזכיר את הנאצים, השואה, ואפוקליפסה.

אז בסוף הוא החליט לקנות לה דיסק. לקח את הסיכון הגדול של לרדת
למרכז העיר. האמת, הוא באמת התגעגע לריח של הרחובות שם, למרות
שהלכלוך רב ממספר האנשים. נכנס לחנות דיסקים. כהרגלו סירב
לעזרה שהוצעה לו. הוא שאף כל דיסק. התבונן בעטיפה האחורית
ושקל.היה שם כשעה עד שהחליט.  האמת, הבחירה שלו די נוראית
מבחינת דיסק לאהובה. "ברלין" של לו ריד אומנם אלבום מצוין, הוא
זוכר זאת, אבל הוא זוכר גם את האלימות  המרובה שבאלבום, את
הזוגית היפה והחלומית בשיר הראשון, אך גם את ההתנפצות לרסיסים
בהמשך הדיסק, מערכות יחסים הכי גרועות שיש.
הוא זרק  את הקבלה והוריד את המחיר מהאריזה,הוא לא רצה שתראה
שקנה לה דיסק זול. זאת לא הייתה הסיבה שלו. הוא באמת חשב שזה
דיסק יפה.

מעט אחרי צוהרי היום סימור עוזב את עבודתו וחוזר הביתה. עוד
מעט יצטרף אל אשתו בפנסיה, בינתיים הוא נהנה מהעבודה ששנים
רבות כל כך סבל. הוא גם התחיל לנסוע לאט יותר.מתבונן תוך כדי
נהיגה בעיר ובאנשיה המפחדים, כאילו מצפים למאורע כבד שייפול
כבר מהשמים. נסיעה של חמש דקות לקחה חצי שעה. הוא מוצא את אשתו
רוקדת לצלילי מוזיקה, ולא חולף זמן רב עד שהשכנים זקוקים
לעזרתו.

אחרי הקניה משכו הרחובות את רונן לבית קפה ברחוב צדדי, עדיין
קרוב מאוד למרכז העיר. העסקים בבית הקפה היו בכי רע. את רונן
שירתה מלצרית נערה, והיה שם  גם הבעל בית,קצת שקוע בעצמו,
וזהו. הטלוויזיה במקום  הייתה דלוקה על תוכנית ילדים, כי
קולטים בה רק ערוץ אחד. רונן הזמין קפה ועוגה והחל  שוקע בקפה,
גם במחשבות על דלילה.

עת דלילה חולמת על ענקים נופלים ענבל משחקת בשלט.חזיונות
עוברים בשתי קופסאות.הפנימית והזוהרת. סך הכל אחר צהרים רגיל,
אפילו לא שומעים יריות. חיים  מודיע להוא יוצא לבית חבר. דלילה
מקיצה  מזיזה עיניים אדומות ולוחשת ביי כענבל, ונשארת לשכב,
משנה את כירבולה, כאילו במקרה מפנה חצי עין לטלוויזיה, שום דבר
לא קורא, תחנות מתחלפות, בינתיים.

אז צריך לסדר את הטלוויזיה אצל השכנים. ההורים לא בבית, והוא
השכן שהילדים הודרכו לפנות אליו. הגדול, בן 12, תוקע עיניו
בספר. הקטנה,  רק 8,משחקת בשערה הבלונדיני ובבזוקה שפה,
ומסתכלת במבוגר עושה את עבודת התיקון. מסובב את הכפתור הזה,
מתפוצץ בלון ורוד. משחק עם הכבל של  הכבלים, תוקע את זה יותר
טוב, ו
הנה, יש תמונה. אבל זאת לא התמונה שהילדה קיוותה לראות.

רונן מרים עיניו מן הקפה, ובמקום תוכנית הילדים רואה במרקע
בניין מוכר בוער. בוהה במסך, לא שם לב ליד דליה הלוקחת שלט,
מבקש להגביר בשניה שדליה עושה זאת. והיא מתיישבת לידו. לו היה
ליד השולחן זבוב הוא היה יכול לבחור לאיזה פה להיכנס בתעופתו.

ענבל מפסיקה להעביר תחנות.ממילא ברובם כבר יש את  אותה תמונה.
היא מתקרבת אל דלילה ושתיהן פקוחות מאוד, כמעט נוגעות, כמעט.
דמעות  מתאחדות, שתיהן מנוסת להבין מה בעצם קרה, ולמה זה כל כך
מזעזע אותן. עוד פיגוע, אפילו לא בארץ. אבל בכל זאת. חלום גדול
התנפץ. פחד חדש  עולה בהם. לא ברור טבעו, גודלו ענקי. הפחד הוא
המזיל את הדמעות. ידים נוגעות. אין מילים. בינתיים, חיים נאשר
אצל חברים לחזות בבניינים הבוערים  כעת. הבהלה והמוות בתוכם.
גם לא קשה לזוז.

סימור מסביר לילדה מה זה  הבניין, עת בשני מופיעה פטריית אש
שניה. מסביר גם  לעצמו. האח שומע  מוזיקה בחדרו. סימור מסביר
גם לעצמו. הילדה לא בוכה, שואלת מתי תחזור תוכנית הילדים. לא
היום, עונה המבוגר, לא היום. היום יום  מיוחד. מסביר גם לעצמו.
מבין מעט יותר, אך לא מבין. לה זה פשוט,מטוס פגע בבניינים,
ועשה שמה אש. מי שבמטוס מת, וגם  חלק מהאנשים בבניינים. פיגוע,
כמו האלה אצלנו. לסימור זה הרבה יותר כואב, זה חזק, אותה תחושה
שעכשיו היא גדולה ממנו. מחפש דרך לברוח. מחבק את הילדה. הילדה
מקבלת את חום גופו.

שרה שרה עם המוזיקה, לא מודעת לתדהמה בשכונה, בעולם. לא ברור
לה מהגורם לפרץ השמחה זה שלה. מדי פעם עוצרת שניה וחושבת שאולי
השתגעה.  רוקדת. עוצרת. מדליקה טלוויזיה, אולי זה יחזיר לה את
השפויות, טירוף אחר.

דליה סוגרת את הפה.מלמלת מילים של  חוסר אמונה, זה לא כאן, זה
שם, בעולם החזק, השלם, השולט. נפילת האימפריה הרומית. דיווחים
על פינוי הפנטגון בוושינגטון. כן, כנראה התרסק שמה מטוס נוסף.
מפנים גם את הבית הלבן. יש להם עוד 8מטוסים באוויר, לא, רק 5.
בעצם 10. כבר לא יהיה אפשר יותר לטוס, כך דליה.  כבר אין לאן,
אומר רונן. אין טעם, משלימה דליה, אין טעם, אנחנו תקועים כאן,
פשוט נמות,כולנו. "כבר אין דבר כזה מציאות" ממתינים לדיווחים
היכן יתרסקו המטוסים הבאים.

הטירוף האחר חודר לעורקים כנחל. שרה מבינה. מטוסים, יש עוד
מטוסים.  אחד המגדלים פתע קורב כחפיסת קלפים, ענן אבק, שרה
נושמת. די,  היא יוצאת שוב, יוצאת שוב, לקניות לארוחה.

מחדר האח בוקעת מוזיקה, מטלוויזיה בוקעים קולות אסון, אנשים
רצים,שני הענקים קורסים, ענן אבק. הילדה הקטנה, כל כך קטנה,
ילדה בשם לי, אחות קטנה, ממש  קטנה,מעבירה את ידה  מתחת לחולצת
השכן. הוא נבוך, המום מהכל, לא מסוגל לחשוב, לא מסוגל, חושב.
מניח שוב ידו על ראשה, מלטף ומשחק.

כמה מטוסים  חטופים יש עדיין באוויר? לא יודעים, בין אפס
לארבע, דיווחים משתנים. מה היה עד כה,ענבל מסכמת: שניים על
התאומים, אחד בפנטגון, ועוד אחד בפיסבורג,  לא דרומה משם. די,
די, לוחשת דלילה, די, די, לוחשת. די, די, צועקת, לא יכלו
להסתפק במה שכאן, אפילו מעבר לקשת אין עולם אחר, שששששש מפי
ענבל, ידיים מנחמות ידיים. משחקי מגע  בין השתיים, אנשים
בורחים.  

בעל הבית  קפה משאיר את המפתחות לדליה ובורח. ממילא לא נכנסים
אנשים.  כבר אין טעם בכוס קפה ועוגה. כמה אפשר, מילים כמה אפשר
נאמרו בבית קפה,כמו גם המילים מה בעצם קרה? ומה יקרה? יקרה?
שום דבר שיקרה לא יפתיע, אפילו לא שלום. זו לא פיגוע טרור זה
הרס המציאות. "הרס החלום" מתקנת דליה. זה שונה בשביל כל
אחד,אבל הם ביחד בפחד, ובשאר התחושות עכשיו. אין בוגר יותר או
בוגרת פחות, יש רק ילד  וילדה מגודלים, שנשארו בלי ההורים ולא
יודעים מה לעשות. אולי לא ילדים, כי הם לא היו מסוגלים לשחק.
אבל דליה כן צחקה פתאום, היא התביישה, לא ידעה  להסביר, גם לא
לעצמה. רונן הבין.