-אני לא יכול לסבול יותר את השטויות שלך, זה פה זה שם, אני לא
מסוגל יותר !!
צעק
- לא ביקשתי שתסבול אותם, ואם זה מה שאתה מרגיש אני הולכת !
זעם היא לא הרגישה, היא יותר נפגעה מכעסה, היא נפגעה חזק, בכול
זאת היא צעקה חזרה.
- לכי !
היא הסתובבה עליו עם הגב שלה וצעדה במוצקות לעבר חדר השינה .
- פרה
צעק אחריה.

זו היית דירה מושכרת, שניהם היו סטודנטים היא היית שנה מעליו
ולשניהם לא היה כסף מיותר למותרות, סלון וחדר שינה שבקושי
הספיק למיטה, הרצפה היית מלוכלכת מהשנים, המטבח הכיל שולחן
מתקפל וגז קטן שהיה גם תנור. בסלון עמדה ספה ישנה שמצאו בעיר
העתיקה במאה שקל, וקופסת  עץ מקושקשת שימשה כשולחן.

היא עמדה בחדר השינה, מרוקנת את התיק בו היא משתמשת בדרך כלל
לסחוב ספרים לאוניברסיטה, וכשגמרה הלכה לארון שעמד ליד דלת
הכניסה, הוא היה נמוך ושימש פעם כשידה לבעל הבית, היא הוציאה
בגדים מהארון ודחפה אותם לטיק, וכשלא נכנסו כול הבגדים החלה
דוחסת אותם בכוח, מוציאה עליהם את הרגשות שהתפתחו בה, היא
בקושי סגרה את הטיק, והחלה מקללת בתוך ראשה. לאחר הלכה לטלפון
וצלצלה לנעמה החברה הכי טובה שלה.
- מה שלו..
-אני צרייכה שתבואי לקחת אותי, רבתי עם רונן, ואני עוזבת.
אמרה בשקט, נשמע כאילו באדישות מוזרה.
-את בסדר ?
-לא
-איפה את?
-בדירה.
-אני אצלך תוך חצי שעה.
היא סגרה את הטלפון, הלכה לקחת שקית ולאסוף את הספרים שלה
שפיזרה בחדר השינה כשרוקנה את הטיק.
כשגמרה לאסוף את הספרים לקחה את הטיק, השקית, והארנק שלה, שהיה
מונח על קופסאת  העץ בסלון, היא ירדה לחניה.

הוא עמד והתבונן זעום מידי לבקש סליחה, הוא יכל לכעוס בקלות,
לכעוס מספיק לצעוק, לאבד שליטה על מילים, אבל זהו. וגשגמרו
לריב יצא את הבית, הלך לטייל ברחוב מוציא זעם על צעדים.  

כול החפצים שלה יכלה לאסוף בכמה דקות, לספור ביד, וגם כשהיה לה
מעט רכוש דבר שלא הורגלה אליו בילדותה היית אדם נעים, לא נלחצה
או בכתה על המצב שלה, היא נהגה לשמור דברים בפנים לתת להם
לעבור עם הזמן, לשקוע לאיזה תהום שהיא לא מכירה ולשכוח מהם.
לטפח דברים שיכלה במקום לחשוב על שאיבדה.
כשירדה לחניה נרגע, היא עדיין הרגישה פגועה, אבל העסיקה את
עצמה בעמידת הזמן עד שנעמה תגיעה.
כשנעמה הגיעה לבסוף כבר התחילה להתעייף מבפנים.
- תכניסי את הטיקים שלך למטען.
אמרה נעמה, והיא עשתה.
במכונית הסתכלה מהחלון כול הדרך.
הם הגיעו לחניה, נעמה חנתה את המכונית, ושניהם יצאו לקחת את
החבילות מהבגאש.
- עדי את יודעת שאת יכולה להשאר פה כמה שאת רוצה
אמרה נעמה.
והיא חבקה אותה, ונעמה חיבקה חזרה, הם לקחו את הדברים ועלו
במדרגות לביתה של נעמה.
 
בחיים שלי תמיד הבטיחו לי מיליון דברים, כול פעם משהו אחר,
לפעמים דברים ממש קטנים, תמיד זה היה מספיק קטן לשכוח, או
בשביל להביא לי דבר הפוך.
אני חיה בעולם של אגואיסטים, אף אחד לא מסתכל על הרגשות של מי
שנמצא לידו, תמיד מסתכל על הרגשות של עצמו, גם אני אגואיסטית
מתלוננת לעצמי בראש על מה שאני לא מקבלת, מה שאני צרייכה לקבל,
אבל למה למה אין לי כוח ללכת לצעוק עליהם, על זה שהם משקרים
כול פעם, כול פעם עושים לצפות ובסוף שוברים , הם לא מבינים
שלשבור לשבור זה להרוס אותי, אני רוצה לצעוק לעולם שיפסיק
להבטיח, ולשקר.

אותו לילה שכבה עדי על הספה בביתה של נעמה מתבוננת בחלונות
הענק שתפסו שני קירות מהסלון, לנעמה היה כסף לחיי מותרות, והיא
לא חסכה בו, את הדירה קיבלה מהוריה מתנה אחרי שגמרה צבא, הם גם
מימנו לה גם את הלימודים באוניברסיטה. היא נשארה ערה כול
הלילה. מותחת בראשה מחשבות על איך שהחיים שלה מסתדרים, איך היא
תמיד רבה עם החברים שלה ונשארת לבד.
היא ורונן גרו ביחד זה היה הצעד הכי רציני שהיא עשתה בקשר
רומנטי. למרות שהקשר בינהם לא היה ארוך אולי חצי שנה מאז הפך
רציני ועד שנפרדו. היא הרגישה כול כך הרבה אהבה כלפיו, וידעה
שתוכל לחזור אם תרצה, אבל פחדה לחזור, פחדה מה להגיד, היא
נכנעה לכול הספקות והפחדים.
אחרי שבועים ראתה אותו מסתובב בעיר עם פרחה מהתיכון.

היום היה חם והיא היית חייבת לקנות טמפונים ,האוטובוס שלה
הוריד אותה ליד בנק הפועלים הגדול , משם היא הלכה בצעדים
מהירים וכבדים על מרצפות יפו לכיון בית המרקחת שבקצה הרחוב,
ואז באמצע הרחוב ראתה אותו אוכל גלידה עם שחרחורת נמוככה ומלאה
, השער שלה היה ארוך ואסוף בקוקו גבוה, והיא לבשה גינס שהתפוצץ
עליה מכול הכיונים ונעלי פלטפורמה ענקיות. היא המשיכה ללכת
למרות שרצתה ללכת לדבר איתו להגיד שלום, להראות לו שלא אכפת
לה, כנראה שפשוט לא היה לה אומץ היא קנתה חבילת טמפונים בבית
המרקחת, ולמרות שהיה יותר קצר לה לעלות לכיכר המשביר ולקחת משם
אוטובוס החליטה לחזור כמו שבאה לראות אם הוא עוד שם. הוא כבר
לא היה שם. היא חזרה לבית של נעמה.




....אך עיגול של חשיכה נע קלות, העין מסתגלת לפרספקטיבה,ומה
שהיה, ככול הנראה, המרחק הבין כוכבי הנורא והלא ידוע הופך
לעולם אפוף חשיכה , וכוכביו מאירים את מה שנקרא בפנינו, ברגעים
של נדיבות לב, ציוויליזציה.

/פירמידות-טרי פראצ'ט




עד סוף הסימסטר עדי גרה אצל נעמה, היא התעקשה לשלם לה שכר
דירה, ולעזור לסדר ובקניות, ובאמת ככה היה.
בסוף הסימסטר היא נסעה לתל אביב חזרה לביתה.

היא נסעה לתל אביב באוטובוס של שעה שמונה בערב , היא היית
נרגשת החברות שלה שהספיקה לפגוש בשנתים שחיה בירושלים עשו לה
מסיבת פרידה ענקית, והביאו לה מלא מתנות, גם שכבר ישבה בספסל
באוטובוס יכלה להרגיש רק שמחה שמציפה מכול עבר, המזוודה הקטנה
שלה שהכילה בגדים וספרים היית מונחת מתחת למושב, ושקית ענקית
מלאה במתנות היית מונחת לה על הברכים, היא תפתח את המתנות עם
אמא ככה החליטה.
הנסיעה היית שקטה היא ישבה ליד חרדי מזדקן, שנראה סולד ממנה.
כשהאוטובוס אצר בתחנה המרכזית של תל אביב והנוסעים החלו לרדת
היא הרגישה רגש נוסף על השמחה, התרגשות, היא לקחה ביד אחת את
המזוודה שלה וביד השניה את שקית המתנות,  והלכה לכיון האוטובוס
שיסעה אותה חזרה לביתה,  בדרום תל אביב.  
כבר שירדה מתחנת האוטובוס וחצתה את הכביש לכיון בנין המגורים
הגדול, רץ אליה אחד מאחיה הקטנים מחניה שהיית מתחת לבנין, שם
שיחק כדרוגל עם חבריו. הוא חיבק אותה חזק הוא כבר היה יותר
גבוה ממנה, היא זכרה אותו כול כך קטן שעזבה לפני שנה, הוא
התכופפה וחיבקה אותו חיבוק ענק. כול הדרך במדרגות חשבה איך
הזמן עבר שעזבה הוא היה בן 14 כמעט 15 עכשו הוא כבר בן 16, היא
לא ידעה מה חיכה לה כשנכנסה הביתה עוד לפני ששמטה את המזודה
והשקית. אמא שלה התנפלה עליה בחיבוק דוב ענק חיבוק דוב ענק
שלקח כמה דקות שלמות, מתוך 6 ילדים נשארו בבית 3.
- התגעגענו אליך.
אמרה האם ברוסית.
-מה היא אומרת ?
שאלה האחות הקטנה שהיית בת 12.
...

תפסיקי להגיד שכואב לך ושאת לא יודעת מה
אל תדברי בשקט תצעקי על השנאה
אם את רוצה ללכת תחסירי בי פעימה
אני אשרוף לך ת'רגלים רגשות בסגירה
אל תתנתקי ממני את עושה לי רע
תפתחי את העינים לא סובל אותך נשמה
אני אזיין אותך בשמים תצטערי שאת לא בתולה
תבכי כאילו יש בך רגש והסכין תתחיל בעבודה.

כבר ביום השני היא התחילה לחפש עבודה, היא הלכה עם אחת
מאחיותיה שהיית בת 16 הם סרקו את כול תל אביב עד שמצאו בית קפה
קטן אינטימי וקרוב לים, שהיה זקוק למלצרית.

החיים בבית היו קשים, כמה שהתגעגע לכולם היא שחכה כמה זה היה
קשה. בבוקר העירו אותה אחיה בצעקות תוך מריבות מוקדם משהיית
צרייכה לקום, וכשהעייפות התגברה על הרעש והצליח להשאר ישנה,
היית מעירה אותה אימה מאוחר מידי לעבודה, היא שכבר היית מאומנת
היית מתארגנת בחמש דקות וממהרת לאוטובוס כמעט בלי לאחר. אחרי
שעבדה חזרה הביתה לעזור לבשל צוהרים, ולאחר מכן שרצתה לצאת
חקרה אותה האם בדבר האם בדבר המקום שאליו רוצה לצאת.
-את הולכת.
-כן.
-מתי תחזרי.
-אני לא יודעת.
-לאן את הולכת ?
-למסיבה אצל חברים.
-את בטוחה.
-למה שאני לא אהיה בטוחה?
-גם ככה את קצרה בכסף ואת יודעת שלי אין איך לעזור לך, למה לך
לבזבז את הכסף שלך על אלכוהול וסמים במסיבות שלך.
-אמא אני לא לוקחת סמים.
-כולם לוקחים סמים היום.
האם הדליקה סיגריה.
-כול יום אני אומרת לך שאני בסדר ואת יודעת למה כול כך קשה לך
להאמין בי.
- אני מאמינה לך פשוט דואגת.
-אני יודעת שאת דואגת, דואגת שאני לא אוציא רגל מהבית.
-נתתי לך לעזוב.
-אני לא רוצה לריב בגלל דברים כאלה.
-את לא רוצה לריב בכלל, גם לדבר לא.
-אי אפשר לדבר איתך אנחנו מתחילות לריב.
אחרי שהיית חוזרת מהמקומת אליהם הלכה היית נרדמת עייפה, אמה
היית נכנסת לכסות אותה.

היא הספיקה לראות את כול החברות הישנות שלה, ואת כול תל אביב
שהשתנתה בכול כך הרבה, ואת כול המקומות שהיו כבר ישנים אבל
בשבילה חדשים.
לפעמים נסעה לבקר את אחיה שעזבו את הבית שניהם גדולים ממנה.
-דודה עדי.
קפצה עליה האחינית הקטנה שלה, היא היית כול כך יפה.
עדי הרימה את הילדה שהיית בת 4 וחיבקה אותה, הילדה צחקה
באושר.
הן היו בכניסה ללונה פארק
אחותה, נטשה חיכה.
הם החלו מדברות ברוסית.
- נו אולגה איך הולך בירושלים.
שאלה אחותה בחיוך.
- כמה זמן אף אחד לא קרא לי אולגה, אני כבר רגילה לעדי.
-עדי זה שם יפיפה ...
הן נכנסו פנימה, ונהתחילו לעבור בין המתקנים , כשהילדה הקטנה
רצה ממקום למקום והן מנסות להספיק לקצב שלה ולדבר באותו זמן.
-...הילדה שלך כזו ...
היא הזיזה את הידים שלה בתנועה שתארת המון דברים טובים.
אחותה חיכה.
-כזו יפה, רק עושה בלאגן.
-ציפית אחרת.
-כמו שעשינו לאבא.
עדי שתקה היא לא יכלה לדבר על אבא שלה.
הן ירדו מהתקן שליו היו
אחותה חייכה ואמרה:
- לא בכונה.
עדי חייכה
-איך הולך לך בעבודה
שאלה
-מצוין הי טק מכניס טוב , בעיקר בתפקיד שלי
-אני לא אנסה להבין, שוב! מה הוא
הן המשיכו עוברות בין המתקנים צורחות יחד.
...

החופש עבר מהר מזכיר רגעים שהיו בילדות, מזכיר מה זה משפחה
אמיתית, אהבה שנמשכת בגלל בסיס והיסטוריה משותפים לא בגלל חיבה
זמנית.

-אמא אני אאחר ואחכה לאוטובוס שעה בתחנה!
-שום תאחרי כמה זמן לא נראה אותך.
חיכה האם.
ברגעים כאלה נדמה שכול הריבים בינהם, בעיות של סמכות, ואצמעות
נעלמות, הן היו שנים שעברו חיים שלמים יחד, הן היו משפחה,
מתחילות וגומרות את החיים אחת עם השניה, בגלל השניה.
הן היו אם ובת.
קשרים בודדים בעולם גמור.

היא חזרה לנעמה, היא היית אצלה שבוע עד שמצא חדר בדירת שותפים,
היא אפילו לא באה לבדוק ראתה את המחיר וצלצלה לשאול אם עוד יש
מקום.



" ברגע שסיים החל לרדת גשם. הגשם הפרה את האדמה, והמים, אחרי
שהנביטו זרע, הצמיחו עץ והפריחו צמח, היו עתידים לשוב לשמים."
/יומנו של מכשף-פאולו קואלו.

היא ירדה מהאוטובוס, זו היית תחנה אחרונה, נהג האוטובוס הסביר
לה איך להגיע לכתובת של הדירה, היא מצאה אותה די בקלות, היא
עלתה במדרגות הבית היה ישן ולא היית מעלית. מבחוץ החלונות נראו
גדולים. היא הגיעה לקומה החמישית או הרביעת תלוי איך סופרים,
ודפקה בדלת.
תוך שני דקות פתח לה את הדלת בחור גבוה במגבת.
-אפשר לעזור?
שאל
-אני עדי דיברנו בטלפון.
-אני בן, כנסי אני אתלבש ואראה לך איפה החדר שלך.
הוא נכנס להתלבש והיא התישבה על הספה, מתה לצחוק, הוא היה כזה
חתיך, שיער שתני, עינים כחולות, עור בהיר.
כשהוא גמר להתלבש הוא הראה לה את החדר שלה, חלונות גדולים,
מיטה זוגית, ושטיח קטן. המחיר הזול נראה לה יותר ויותר מוזר.
אז היא שאלה
- הדירה שלך מדהימה, מה עם המחיר הזול?
- אם תרצי את יכולה לשלם יותר...
- כבר יש לנו הסכם על המחיר.
- בלילה יש פה לפעמים רעש, הרבה אנשים עוזבים בגללו.
- איזה רעש ?
- חברה שלי אני...
- אההה
- זה בסדר אצלך ?
- אני רגילה לדברים כאלה אני באה מבית גדול.
הוא חייך...

בלילה היא חשבה כמה הוא מתוק, וחתיך, ונחמד. היה שקט בלילה הזה
השמיכות היו חמות ולא היה לה הרבה זמן לחקור לעומק את התחושות
שלה כלפיו, לפני ששינה עמוקה ונעימה כיסתה אותה.
בבוקר היא קמה באיחור לשיעור, התארגנה ובמקום להכנס מאחרת,
ישבה לאכול ארוחת בוקר בפורום של הר הצופים.
היא היית שמחה מזמן לא הרגישה כול כך טוב, המחשבות העכשויות
שלה מילאו אותה במחשבות על דירה מדהימה, ובעבר היא זכר כמה
שבעות אצל נעמה, ובית, החיים נראו מושלים ואין שום צער הכול
נזרק לתהום שלא זוכרים.

-בלי ההיסטוריה את לא יודעת אפילו לשרוך נעלים
המורה של בהיסטוריה מכיתה ה, כשהן רבות על חשיבות המקצוע
היסטוריה בכיתה.

היום נמשך, גם הימים אחריו, היא התחילה להתרגל יותר ויותר לגור
בדירה עם בן, הם התחלקו בלקנות אוכל, לסדר כמעט אף פעם לא
הרגישו צורך פעם ביום הורידו זבל בתורות, על הטלויזיה ראו אותם
תוכניות,  ותמיד היה מספיק מים חמים באמבטיה, הם גם יכלו לדבר
שעות על דברים שעוברים במהלך יום יום, ולהצחיק אחד את השניה.

החברה שלו אף פעם לא באה לבקר.
במהלך הזמן שלה שם היא הסתקרנה יותר ויותר, היא זכרה שהוא דיבר
על חברה, היא שיכנעה את עצמה שהיא לא רוצה לעשות לעצמה בושות
ולשאול איפה החברה. ועוד שיכנעה שהדירה הזו היא הדבר הכי טוב
שקרה לה וזה יהיה כול כך מטומטם ואופיני לה לחטט לבן בחיים
האישים ולהפוך את היחסים בינהם אישים מידי ומביכים ואולי אפילו
מסוכסכים טיפה, ולהפסיד בעקבות זה את הדירה.

אמצע החורף שנת 92, הגשם חזק והפסקת חשמל ענקית על כול העיר,
הם בבחת קופאים מקור.
-תביאי את השמיכות, אני אמצא נרות.
אמר בן לעדי, כשהתחיל החושך של הפסקת החשמל.
היא הבאיה את השמיכות לסלון, וחיכתה לו, לחפש נרות בית שלהם
היה קשה.
-אני לא מוצא כלום.
צעק לה מהמטבח.
-חכה יש לי נר ענק בחדר, רק תמצא גפרורים.
היא רצה במהירות לחדר שלה, כפות הרגלים מנסות להיות כמה שפחות
זמן על הרצפה הקרה, היא לקחה נר גדול עם 3 פתיליות בצורת
קופידון, את הנר הזה קיבלה מאחת מחברותיה כשעזבה את ירושלים
חזרה לביתה בחופש של הקיץ. היא הגיע לסלון.
- אתה בטוחה שאת רוצה להדליק את הנר הזה ?
שאל אותה.
-למה שאני לא ארצה ?
-יש חושך והכול אבל הוא נראה ממש נחמד, או לפחות הצל שלו.
-אז מה נישב בחושך, ואני אשמור עליו עד שאני זקנה בת 60 ?
-אוקי, אני אדליק אותו מהר.
הוא הדליק את הנר והעמיד אותו במרכז השולחן.
הם ישבו על הספה בשקט, כול אחד מתחת לכמה שמיכות קטנות, ובפוך
מתחלקים.
היא נרדמה והראש שלה נפל לו על הכתף.
הוא התכופף בזהירות שלא להעיר אותה וכיבה, את הנר.

הזמן עבר.


"זה תמיד נגמר באהבה"
/ הרבה מקומות - הרבה אנשים.

בפאב קטן בחור התחיל על בחורה.
בפאב הזה היא הסכימה לשתות איתו.
כשהם יצאו מהפאב היא הסכימה ליותר.

עדי לא ממש אהבה אותו הוא הציע והיא הסכמה היא חיבבה אותו.
הם הסתדרו טוב.
לפעמים הוא היה בא לדירה, בלילה, נכנס ישר לחדר שלה, יצא ישר
מהחדר שלה.
"הינו עושים אהבה"- כנסית השכל.
היא גם לא ממש זכרה שהם הפכו את זה לקבוע, שהם החליטו לא לצאת
עם אחרים, שהיא התחילה בגלולה.
היא חשבה שהיא לא זוכרת את זה כי הקשר מספק לה מחשבות וריגושים
חדשים כול שניה.
היא לא ידעה שהיא לא
                             א
                               ה
                                 ב
                                   ה
                                   אותו.
היא לא ידעה שהוא לא
                              א
                               ה
                                 ב
                                   אותה.
אבל היא האמינה וזהסידר לה לגמרי את תחושת היציבות בחיים, גרם
לה להרגיש שהיא איפה שהיא רוצה, שהחיים הולכים במסלול עליה
קבוע.
מסתחררים מרגע לרגע, מחליפים צבעים, ורוד, אדום, סגול עז,
חציל, אודם, טורקיז, סגול שקיעה, ונוצץ. החיים שונים כשחיים
אותם יחד באהבה.
רקודים ביחד, רואים רק כתף, שעיה מותר להשען, כמו האפשרות
היחידה, וזה מה שנעשה נשען, כי אחרת נעמוד לבד, ולעמוד לבד זה
מפחיד.
קראו לו ליאור , הוא אמר שהוא אוהב את עדי, עדי האמינה, הוא
שכב עם אחרות, עדי לא ידע, הוא זרק את עדי בפאב שבו נפגשו
לראשונה.

עדי הפכה בוכה.


"הוא כול הזמן חייך. רק מצידי היית השיחה הזו לא קלה. הוא
החזיק את היד שלי בשתי ידים.
- תודה רבה שהבאתני עד הלום.
הוא שיחרר את האחיזה שניה לפני שמשכתי את היד.
/ באדולינה - גבי ניצן

היא חזרה לדירה שלה ושל בן.
היא היית אדומה היא בכתה הרבה, כשהיא ניסתה לדבר יצאו רק
התנפחויות.
בן עשה לה תה.
היא נרגע מספיק לדבר.
- אני שוכחת כול פעם, כול פעם פוגעים בי שוב באותו המקום ואני
שוכחת, למה לא יכלתי לזכור כמה רע בעולם הזה, אין אלוהים אין,
אהבתי אותו כול כך.
- מה קרה?
שאל בן כשהתישב על הספה.
-הוא זרק אותי, אמר שאף פעם לא אהב אותי, בפאב מלא כולם שמעו,
כולם הסתכלו, והוא אמר לי שהוא היה עם אחרות, הוא אמר שאני לא
טובה מספיק, שאני לא יפה, שאני מכשפה, שהרסתי לו תחיים, שעם
אופי כמו שלי אי אפשר לשמור פרטיות, שמזמן הייתי יודעת שהוא
בוגד אם לא הייתי טיפשה.
בן הפסיק אותה,
- הוא שיקר, את יפה מאד, ומיוחדת, וטיפשה ממש לא את לומדת
באוניברסיטה ומנהלת חיים מצוינים, וגם פיקחית בפנים רואים את
זה שמדברים איתך, הוא טיפש עם הוא שכב עם אחרת...
עדי לא הקשיבה להמשך, היא הבינה שהיא אוהבת את בן היא ידעה
שאותו היא רוצה היא נשקה לו.
בן נבהל.
אני, עדי אני הומו.
היא בחיים לא ניחשה גם לא ציפתה שיוציא את זה מהר כול כך, היא
יצאה את הבית בריצה, לתחנת האוטובוס, לנעמה שוב.
היא ישבה באוטובוס עינה אדומות, המקום לידה היה ריק למרות
שהאוטובוס היה מלא, אנשים פחדו לשבת ליד מישהי בוכיה כול כך.
שני תחנות לפני ביתה של נעמה התישב לידה איש עם מזוודת ספורט
גדולה.
הוא היה מחבל, עדי נהרגה במקום.
אולי בגן עדן יש מלאכים שאין בכדור הארץ.