[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ראיתי אותו היום באוניברסיטה, המכנסיים שלו ירדו נמוך עד
לתחתונים, או שבעצם הוא בכלל לא לבש תחתונים, ואפשר היה לראות
את השערות שעל הבטן שלו, הרכות, יורדות לתוך המכנסיים. הוא לבש
חולצת טריקו שהייתה פעם שחורה ועכשיו כבר אפורה מרוב כביסות
ומתפוררת, והיא הייתה מונחת על גופו ברכות, מקבלת אליה את
חומו, היה עליה פירור קטן וכשניערתי אותו הוא פתח את פיו בחיוך
וראיתי את השיניים שלו. חשבתי, איך זה שאני לא יכולה לגעת בו
יותר?  
אבל אני יודעת, יום אחד נפגש ונתאהב שוב, הוא יעבור בהליכתו
הזקופה, הגאה, המשונה, המבט לנקודה בחלל, הוא לא יראה אותי,
הוא לא ידע שחיפשתי אותו, שפניו, תנועותיו כבר מזמן טבועים
בחיבורי העצבים במוחי, שאני מחכה לו בעיניים פקוחות ועצומות,
בעירות ובשינה, בכל מקום, כל הזמן. הוא בי ואני רואה אותו
בעיני ילד, בעורף של נערה, בחיוך של תינוק, מתוכי.

"אתה מבטיח להתקשר אלי?" שאלתי.
"למה שאני אקח את הטלפון שלך, אם אני לא רוצה להתקשר".
"לא יודעת, לפעמים סתם לוקחים טלפון ואח"כ לא מתקשרים."
"אני מבטיח להתקשר אליך מחר".  
הוא הכניס את לשונו לפי ובחשן הפלסטיק נקש לי בשיניים.
למחרת, בתור לכספומט שבבית הסטודנט, שמעתי את השם שלי,
הסתובבתי לאחור וראיתי אותו עומד מולי. הוא היה יפה באור של
הצהרים, הביט בי כאילו אין שם אף אחד והחברות שלי לא מסתכלות
עלינו מהצד, רעבות.  

הקור חודר דרך הז'קט ג'ינס, אני רואה אותו מתקרב ושורקת למונית
עם שתי אצבעות, הוא זורק לי "שאקלית". רני אומר לנהג שם של בית
קפה, אבל כשאנחנו יורדים הוא מחליט לשבת בבית הקפה הסמוך. אני
קוראת את השלט הגדול "שינקין" על שם הרחוב בתל אביב. הוא
מתיישב ומוציא מהכיס שלו קופסה של "נובלס", אני מתיישבת במקום
שממנו יראה את הצד היותר טוב שלי מוציאה "אירופה", שותה
בלגימות גדולות מהבירה שלי.
רני מספר לי שכשיסיים ללמוד הוא מתכוון לעזוב את באר שבע כי
אין לו מה לחפש פה. בחופשת סמסטר היה אצל אחיו בתל אביב, זה
עולם אחר.  
"תמיד גרת בבאר שבע?"
"לא, בגיל שתיים עשרה, כשאימא שלי נפטרה עברתי לפנימייה." הוא
אומר ונכנס לי לדם, מתערבב באלכוהול.
אנחנו עולים אלי לדירה, אני פותחת את דלת העץ החורקנית, מדליקה
את האור בסלון. "מה אתה אומר? זו הדירה הראשונה שראיתי."
"חמודה מאוד."
"יחסית לשכונה ד'."
רני מתיישב על הספה הארוכה.
"מה אתה רוצה לשתות?" אני קוראת מהמטבח, "יש לי פה יין של
השותף."
"יופי תביאי."
אני מניחה על השולחן שתי כוסות ואת היין ומתיישבת לידו.
"ציור יפה." אומר רני.
אני מביטה בזוג המחובק. "אימא שלי ציירה, נכון חזק?"  
אני לוגמת מהיין, נמהלת במתיקות חמימה, במתיקות של רני. "אני
אוהבת את השם שלך." אני אומרת, "קצר ויפה."
"קוראים לי על שם סבא שלי, ראובן, האות הראשונה והאחרונה. אימא
שלי נתנה לי אותו."
"אם יהיה לי ילד אני אקרא לו גם בשם קצר של שמש, אושר ואור,"
אני אומרת, "אביב אולי, זה יפה, לא?"
הוא מחייך, "רוצה לקרוא ככה לילד שלנו?"
הוא שותק ואח"כ אומר, "אני רוצה להישאר אתך כאן," וקם, "אבל
אני צריך ללכת."
אני סוגרת אחריו את הדלת וחוזרת לסלון, מתיישבת במקום שלו על
הכורסה, לוקחת נשימה עמוקה. רני נשאר אצלי בבטן.

רני עומד בדלת, מחייך, "רוצה קפה?"  
אני מביטה מסביב. שפריץ על הקירות, ציורים בסגנון יפני רקומים
על בד אדום מבריק, ספה מכוסה סדין דהוי בצבע תואם, טלביזיה,
טעם נשי.
"איפה השירותים?" אני מביטה במראה, אלוהים, איך אני נראית,
השיער דבוק למצח, כל הפן הלך, אני מנסה לסדר אותו, ללא הצלחה.
"אני כבר באה," אני קוראת וסוגרת אחרי את דלת החדר של השותפה
של רני, תוקעת את הפן בשקע, הלחות המסריחה הזאת, מה היא עושה
לי.
"מה עשית שם?" רני שואל "קדחת בקיר?"
הפאב החשוך, מפוצץ בתיירות בלונדיניות ובערסים מקומיים, אנחנו
מתיישבים במפלס העליון, טלביזיה תלויה מהתקרה, משדרת ג'וג'ו
חלסטרה. באפלוליות הרועשת ועם בקבוק הבירה, אני מוצאת שלווה
נסיכית, טהורה, מסביב חוגג ההמון.
"תראה איך הם מסתכלים עלינו." אני אומרת לרני ומסמנת על שני
חסרי צוואר שיושבים בצד ותוקעים בנו מבטים. רני מסתובב, אחד
מהם מלקק את שפתיו וקורץ.
"איזה גועל, ראית אותו?"
ההוא צוחק.
"אל תתייחסי."
"היי מותק," הוא קורא, "מותק."
אני פונה לאחור, מרוגשת, "מה אתה רוצה?"
"דיברתי לחבר שלך," ההוא אומר ושורק לתוך שפתיו, הזיעה מנצנצת
לו על הקרחת.
"זה לא פעם ראשונה שזה קורה לי," אומר רני ופניו הנבוכות
משקיטות את עלבון הזעיר שמהבהב בתוכי. אני נוגעת באף הכפתורי
שלו, שולחת יד ללחי הסמוקה, להרגיע. הוא מסיט בידו שיער שגלש
למצח, מביט בי בעיניים עגולות, זכות.
"אני רוצה שתדעי משהו," פניו רציניות, "אני צריך אוויר, מרחב,
כשיש לי חברה, אני מתכוון."
"זה בסדר, גם אני כזאת." אני מחייכת, מנסה להראות שלווה.
רני מחייך גם, אבל העיניים שלו בודקות אותי, מתקרבות אלי, ידיו
אוחזות בפני ואני פוסקת את שפתי כמו גוזל רעב לקבל את לשונו
לפי.  
"בואי" הוא מושך אותי למטה, רני ואני רוקדים בתוך בועה לחה
והרחבה השחורה נדלקת באור כוכבי.  
בכניסה לבניין שלי הוא מדביק אותי בכוח לקיר, הטיח הגס דוקר
אותי בגב. שפתיו מתהדקות סביב הלשון שלי ושואבות אותה לפיו.
רני גונח, חופר בידיו בין רגליי.
"רגע", אני מתכווצת.
"מה? ..."
"תשמע, יש לי מלא קשרים."
"מה, יש לך מישהו אחר?"
"לא, מה פתאום, אני מתכוונת לקשרים בראש. לפעמים אני קצת
משונה, לפעמים אני לא מדברת, בכלל."
"לא אכפת לי," הוא מחייך ומנצנץ אלי בעיניו, "עשית את זה פעם
בעמידה?"

"רני." כתוב על פתק כתום.
"בואי אלי," הוא אומר, "עכשיו."
המעיל עף ברוח, הסיגריה חורכת את הכנפיים שלו. בקרוב שוב אראה
את רני שלי, אני עולה בריצה במדרגות הבניין שלו, שתיים, שתיים
מחכה רגע ליד הדלת, מחזירה את הנשימה, צובטת בלחיים המרוקנות.
רני פותח את הדלת, עיניו מאירות אלי מלמעלה, הוא פותח את
זרועותיו, אני מלטפת את עורפו החלבי.  
אני מדליקה סיגריה, רני מביא מאפרה, לוקח סיגריה לעצמו ומתיישב
מולי על הרצפה. אני בוחנת את תוויי פניו העגולים, הרכים, פני
הילד שלו. "ידעתי שזה יקרה  לי בסוף!" אני מכריזה, קר לי בתחת
אבל אני בוערת. "כי מגיע לי, נכון?" "בטח, מה?" השקדים החומים
מתעגלים אלי.
"מגיע לי אחד גם חכם וגם יפה. לא טיפש ומכוער ולא יפה וטיפש
ולא מכוער וחכם, מגיע לי ה-כ-ל. לכן אני אוהבת אותך." המילים
מרחפות החוצה קלות, לא מורגשות.
מבטו של רני נעוץ בפני. "אני שונא להתאהב," הוא אומר בקול קשה.

"אבל אין מה לעשות," אני עונה והטון החדש מוצא חן בעיני, נחוש
ורך,
"זה קורה, גם לי זה קרה."  
הטלפון מצלצל, רני קם לענות, נגיע ל"פורום" בעוד חצי שעה, הוא
אומר לשפופרת.
"ככה ללכת?"
"מה זה חשוב, את בבאר שבע."
מה אכפת לי בעצם, אני חושבת וצמרמורת עוברת לי בגב, אני עם
החבר שלי.    

על במה גבוהה, כיסא מלכות, אני מטלטלת את הרגליים שלי שמונחות
על רני והוא מלטף לי את הברך דרך החור בג'ינס, "יפה שלי...",
הוא משחיל לי לאוזן והקול שלו מהדהד בגופי. אני אומרת לו "אני
לא יפה" והוא ממשיך  "את יפה שלי" ואומר "אני רוצה שתשני אתי
הלילה". "נראה," אני אומרת "בוא להשתין אתי".
אנחנו יוצאים החוצה, קצת קריר, קרירות נעימה שמרעידה את חוט
השדרה ומחדדת את העור, אני מושכת את רני לתוך התא וסוגרת
אחרינו את הדלת, בפנים חם ולח.
"משהי השתינה לפנייך כבר?" אני מצמצמת אליו את העיניים.
"כן", לחייו תוססות, "השתנת פעם מול משהו?"
"לא," אתה הראשון שלי... די, די," אני צווחת ומסיתה בידי את
ידיו התופסות אותי בתחת. רני משפיל עיניים, כאילו נעלב, מחייך
אלי בשקדים החומים שלו.

אני מתבוננת בו כשהוא מתפשט, מוריד סוודר אפור ישן ומגלה עור
לבן וענוג, דבלולית אפרוחית יורדת מהחזה לבטן, מתחת למכנסיים
תחתונים מצחיקים בדוגמה של דמקה, שחור ולבן.
רני יורד אלי בזחילה, השקדים החומים מתקרבים אלי עמוקים
ופראיים, כולאים אותי בתוכם. הידיים של רני בתוך החולצה שלי,
היא עולה. הלב עוצר.
אני מושכת את החולצה למטה.
"אני רוצה להרגיש אותך." הוא נושם באוזני.
"אבל בחושך."
רני מכבה את האור, נשארים רק הפסים הכתומים של התנור החשמלי,
גופו מכסה אותי חם ודביק, התנור דולק לי בלחי, השיניים שלי
נוקשות. הוא מלטף אותי, ליטוף קשה שמותח את השערות, עיניו
משפדות את אישוניי. אני רוצה לומר את האמת, לגלות לו הכל, אבל
אני משותקת. השפתיים של רני רכות ובטוחות, הלשון שלו נחושה
בתוך פי. היד נשלחת החוצה, מחפשת בבגדים הזרוקים, השפתיים
עוזבות אותי. הוא תוקע את שיניו בעטיפת הקונדום וקורע אותה,
רוכן קדימה, וגבו, כתם מלבני בהיר מתנענע בחושך. רני מפסק את
רגלי ואני מרגישה אותו ממלא אותי למטה, סותם אותי כמו פקק
מזיע, מתאים עצמו אלי, הפלומה מלפפת בבטן. האנקות של רני
דופקות כמו בסים בגוף שלי. אני פוקחת את העיניים ונתקלת במבט
שלו, המכושף, מרימה את ראשי לחכך את הלחי בפניו.
"יפה שלי," הוא לוחש וקולו המתוק פועם בצווארי "אני אוהב
אותך."  

ממושבי על המדרגות, כי לא היה מקום, יום ראשון בבוקר והאוטובוס
מלא בחיילים שנוסעים לבאר שבע, אני רואה אותו והלב שלי מזנק.
דמותו הולכת ומתקרבת מבעד לשמשה הגדולה, עומד בתחנת אוטובוס
המאובקת במדי קצין וברקע אנשים בדרך, ניצבים. הדלת נפתחת ואני
זורקת את התרמיל על המדרכה, רצה לחיוך שלו שזורח אלי בלבן,
לתוך החיבוק שלו ומסביב פנים מחייכות. איזו תמונה יפה, החייל
ואהובתו הורודה, ורן רן, גבוה ויפה כמו כוכב של סרט, הוא שלי.
אני מלטפת את הלחיים שלו, שהשתזפו ואת האף הקטן שנמשים
כתומים-חומים הופיעו עליו
"מה את עושה," הוא צוחק "זה מדגדג."
"תפסת צבע."
"אני אתקשר אלייך, יפה שלי" הוא אומר וניתק ממני, נעלם לתוך
אוטובוס מספר שבע.        

הבדידות שחנקה לי עד עכשיו את הגרון מתכווצת לכדור זעיר. "כולם
פה מעצבנים אותי." אני אומרת.
רני צוחק "מי מעצבן אותך?"
"מיטל, היא כל הזמן סותמת לי את הפה."  
"ככה זה בנות." הוא קובע.
"היא יפה בעיניך?"
"מיטל? יש לה מקור במקום אף."
"רן רן," אני מתרפקת בספה הארוכה, "רק אתה אתי בגללי ולא כי
אתה צריך ממני משהו, כמו אבא שלי."
"אני לא אבא שלך."
"אתה כן."
"אני לא," הוא מתעקש, "אני ילד."
"אתה אבא שלי וגם ילד שלי."
רני מספר לי על תרגילי הטנקים שעשה לחיילים שלו אבל אני לא
שומעת אותו, נאבקת במחשבות הרעות שזוחלות לי בראש. "לא קר לך
שם?" אני מחלצת.
"אל תשאלי, נקרעו לי הנעליים והרגליים שלי קופאות, הדבקתי אותן
עם מסטיק... את מעשנת?"
"כן. מתי אתה בא? אני מרגישה מוזר לדבר אתך ככה."
"תישארי לסוף שבוע?"
"אולי," אני אומרת, יודעת שלא אשאר, "תבוא כבר, אני מתגעגעת."
"גם אני. אני אוהב אותך, יפה שלי."
"אני מנתקת."
"אמרת שאת מנתקת."
"לא יכולה, תנתק אתה."

רני מתנועע בגלים מול העיניים שלי, מטלטל אותי מבפנים, הוא
שלי, נושם בתוכי. האוויר קר, ספוג במים, עוברת בי צמרמורת, אני
חדשה, טרייה, חלומית, מתעופפת בשבילי האוניברסיטה, רוקדת על
האוויר. אני רואה כובע צמר שחור שוכב בתוך ריבוע פרחוני, ניגשת
אליו ומרימה אותו בידי, הוא ספוג באדמה לחה. כשאני חוזרת לדירה
אני עושה לכובע חפיפה בשמפו ריחני, תולה אותו לייבוש בחלון
שבפינת האוכל. כשיחזור אני אתן לרני במתנה את הכובע הזה, שיהיה
נקי וחם מהשמש והוא יהיה מאושר, כי כזה כובע בדיוק רצה.

אני מכורבלת ברני, עטופה בגופו כמו עובר ברחם, מרוקנת, מוגנת.
"הבאתי לך משהו מהמילואים, הוא לוחש ומתיקות ילדותית מרחיבה את
ריאותיי "אל תזוזי." בטנו ניתקת מגבי, אני מביטה בצלליתו
הבהירה כשהוא שולף את המתנה  ממכנסיו, "תעצמי עיניים" קולו
מנגן.
המזרון שוקע מאחורי, בולע תנועה קצובה. "מה אתה עושה?" הרוח
החמה של נשימותיו בעורפי, "תפתחי את העיניים."
אור זרחני מכחיל את הסדינים.
"מה אתה עושה!" הבהלה צועקת מפי, ידי נשלחות לכסות את החזה,
"תוציא את הדבר הזה." העלבון מכה בי כמו סתירה, דמעות לוחצות
מתחת לעיניים.
היד של רני נשלחת לבטן שלי, "די, די, יפה שלי" הוא מחדיר
לאוזניי מילים חמות, מנחמות שממיסות את הכאב, מרפות את השרירים
הקשים, להבות קטנות ניצתות בגופי. אני מתערסלת ברני כתינוקת
והוא נכנס אלי לאט, עכשיו הוא גם בפנים וגם בחוץ, רני הוא אני
ואני רני.
הראש שלי על החזה של רני, טמון בידו הגדולה. "קופידון היה
בפורום" הוא לוחש לפני שנרדם.
מחר רני חוזר למילואים, הוא ישאיר אחריו נערה, אותי, שתחכה לו
שיחזור.
אני קמה, לוקחת אתי את הפן וסוגרת את דלת. אני מתיישבת לשולחן
העגול שבפינת האוכל ומצרפת פתקים קטנים צבעוניים של הודעות עם
נייר דבק.
אני רושמת "אתה ואני אנשים שלמים, אנחנו לא צריכים אף אחד, אבל
ביחד, אתה ואני טובים אפילו יותר, בלעדיך אני כמו צלי ואתך,
כמו צלי ברוטב." אני מכינה מעטפה קטנה ומכניסה את המכתב פנימה
וחוזרת לחדר החשוך, מביטה בגוף הלבן הפרוש חשוף על המיטה
הזוגית, נוגעת בכתף החמה. רני זז, מביט בי בעיניים עמומות,
לחייו ורודות ומעוכות משינה, אני מנשקת את השפתיים שלו, "בוא,"
אני אומרת, "אני עושה קפה."
אני הולכת למטבח, שמה בטוסטר אובן קרואסונים עם שוקולד שקניתי
במיוחד, שמה מים בקומקום החשמלי, עורכת את השולחן.
רני נכנס למטבח, מתיישב בכבדות מנומנמת, אני מסדרת על הצלחת
שלו את הקרואסונים ומתיישבת מולו. רני אוכל את הקרואסונים בשקט
ושותה את הקפה שלו, אני מביטה בו ונאכלת מבפנים.
אני קמה מהכיסא שלי ורוכנת לפניו, לוקחת את האצבע שלו ומוצצת
אותה בפי, טעם השוקולד מתערבב בחמיצות החמה של עורו, לחיי
בוערת מתחת לידיו.
"קח, אני אומרת ומגישה לו את המכתב שהכנתי, "זה מזכרת ממני
למילואים."
וכשהוא הולך, אני ניגשת חגיגית אל החלון שבפינת האוכל שזוהר
אלי בתכלת ולבן, נושמת לאט את האוויר החמים והיבש, מרגישה את
הקרירות הכסופה של הרצפה בכפות רגלי, את טיפות האושר שמחליקות
על פני, שלמות וצלולות, כמו דמעות על לחיים של שחקנית.  

הגב כואב לרני והוא שוכב במיטה. השיער שלו דביק ומלוכלך, על
השיניים שלו יש שאריות של אוכל בצבע חום. אני מלקקת לו את
השפתיים והשיניים, מביאה לו למיטה תה ובמבה. רני מדבר עם החבר
שלו בטלפון בשפה צבאית ואני לא מבינה כלום, אבל גאה בו נורא.
אני רוצה לחבק אותו, אבל מתאפקת ורק מביטה בו, איך הוא סובל.
בלילה כשהוא ישן, אני מסתכלת בפנים של רני, שנחים על הכרית
וסביבן כתר של שיער רך. אני מלטפת אותו בעדינות כדי שלא להעיר
אותו, אני רוצה להגיד לו שהוא נראה כמו מלאך או קדוש.
באמצע הלילה הוא מתעורר. אני שומעת מבעד לשינה גניחות עמוקות.
"רן, רן, כואב לך מאוד?"
"את יכולה להביא לי כדור? איי, תיזהרי."
אני מנווטת למטבח וחוזרת עם כוס מים, רוכנת לידו, ראשו המזיע
בידי, קצוות השפתיים מתכווצות כשהוא בולע את הכדור.
"רני אתה יודע הסתכלתי עליך כשישנת ונראית לי כמו מלאך או
קדוש, עם השיער הארוך שלך והפנים המרוכזות."
"יפה שלי, לא נוח לי ככה," הוא נאנח, "את יכולה לסדר לי את
הכרית מתחת לראש?"
בבוקר אני מספרת לרני על החלום שחלמתי. חלמתי שיש מלחמה.
רונית, מיטל ואני נמצאות בתוך מקלט ענק שהרצפה שלו מכוסה
בשורות של מזרונים והמון אנשים. אנחנו מחפשות מזרון, כי אנחנו
מותשות ורוצות לשים את הדברים שלנו ולנוח. בסוף אנחנו מוצאות
שני מזרונים פנויים ואז מיטל תופסת אחד ורונית את השני ואני
נשארת בלי מקום. אני מפחדת מהשתיקה שתבוא אחרי שייגמרו לי
המילים, אבל רני לא שותק, הוא מספר לי על הצילום שיעשו לו היום
ועל הניתוח המאוד מסובך שאולי יצטרך לעבור. הוא חושב לתבוע את
הצבא, אולי ירוויח גם כסף.  
רני לא יוצא מהבית כי הרופא אמר לו לנוח, הסלון מכוסה בניירות
עם שרטוטים וחישובים, הוא אומר שככה הוא לומד. אני אוהבת לשבת
על הספה מול הטלוויזיה, לצחוק מהבדיחות של אל בנדי, להרגיש את
הנוכחות הקרובה של רני, "איזה כוסית קלי", הוא אומר ואני
מהנהנת.
אני מלטפת את הראש של רני, מנשקת לו את הלחי. "את מסתירה לי",
הוא מתעצבן. אני מלטפת לו את הבטן, מכניסה את היד מתחת לחולצה
שלו, חושפת גומה קטנה בעור פלומתי, ענוג, דוחפת אצבע. "מה את
עושה?" הוא מותח את החולצה למטה, סירובו הופך את התיאבון שלי
לרעב צובט, "מה אני אעשה שאתה כזה סקסי?" רני לא מביט בי, צוחק
לעצמו. "רני, תסתכל עלי."
"לא רוצה," הוא מכווץ את הגבות ברוגז כמו ילד יהיר, "למה לך
מותר לראות לי את הבטן ולי אסור?"
השאלה ננעצת בחזה, כל האוויר יוצא מהגוף. "ככה" אני אומרת
ונשארת מצומקת וריקה.  

"למה תמיד אני צריכה לבוא אליך, למה אתה אף פעם לא בא אלי?"
"את באה או לא?"
"אני לא." אני מניחה את השפופרת.
"אימא, מה עשיתי, הוא לא יתקשר אלי."
אני מחייגת שוב לרני.
"נו, נרגעת?"
"מה זאת אומרת?"
"נראה לך שיש לי כוח למשחקים האלה? את רוצה שאני אגמור איתך?"
"רני, אתה יודע שאני אוהבת אותך וגם אתה אוהב אותי, כי אם לא
אז תגיד לי."
"קשה לי אתך אבל אני אוהב אותך."
"אז אם אתה אוהב אותי שום דבר לא ישנה, כי מה שחשוב זה
שאוהבים, לא עוזבים כשאוהבים כמונו, בחיים לא... רן רן, אתה
יודע שאתה הכל בשבילי."
"אל תגידי את זה."
"אבל זה נכון, אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיך."
"די, יפה שלי."
"באמת."
"בואי אליי."

רני יושב מולי על ספסל אבן ששתול בדשא מול בית הסטודנט, מעלינו
עומדים החברים שלו, פולשים מהעולם החיצון, יחד עם השמש החזקה
שמכה בפנים החוורות של רני.
"יא דוחה, אולי תתקלח" אומרת ידידה שלו.
רני לא עונה, מסתכל עליה בעיני כלבלב עייפות, חיוך יבש תלוי על
שפתיו.
"וואלה אחי, אתה נראה על הפנים" אומר חבר אחר.
אני מחזיקה את ידיו של רני, מבקשת לנחם אותו במבט עמוק שיכנס
לתוכו ויגיד לו להתעלם מהחברים האלה שלא יודעים כלום, שלא
מבינים שאנחנו מאושרים ככה ולא צריכים את העזרה שלהם.
"ושלא תבריז היום בערב" החבר ממשיך, "אתה שומע, בעשר."

אנחנו עוברים בשבילים הבוציים שבין הקרוונים הזהים המוארים
בפנסים לבנים, אני מתאימה את צעדי לקצב הצליעה של רני, מביטה
בפרופיל המצוייר בפס בהיר, הראש פחוס מתחת לכובע הצמר וקוקו דק
כמו של ילדה מציץ מתחתיו.
עיסה של הקולות והצלליות מקבלת צורה והופכת לחבורות דברניות,
אחידות. רני מצטרף לאחת מהן, אני מזהה בתוכה את הידידה שלו,
שראיתי באוניברסיטה והיא מרפרפת עלי עם החיוך שלה.
בתוך הקרוון הדחוס, הדביק, אני נדחקת לתוך כיסא פנוי והאור
האכזר נופל עלי מלמעלה עם כל הכובד שלו. אני מביטה ברני שיושב
לשמאלי, הוא אחר, תלוש, לא שייך, אני רואה איך הקיר זז
מאחוריו, הוא נוסע בכיסא שלו, מתרחק ממני יותר ויותר. היצור
האלים בתוך החזה שלי צועק שהוא רוצה לצאת, אני שולחת יד לכוס,
ממלאה אותה באלכוהול, למוסס את גופי המשותק. "איך את יכולה
לסבול אותו?" שואלת אותי הידידה של רני. אני שומעת את עצמי
צוחקת, אני והיא כרתנו ברית נשית חמוצה, ברית של מדוכאים. הפה
של רני מתעקם בחיוך טפל, עיניו מתרוצצות מבולבלות על הפנים
שעוברות מולנו, זורקות כמה מילים וממשיכות.
הלב שלי נצבט, כמה עצוב לי עלינו, על רן רן ועלי, עם האהבה
שכלואה בתוכנו חסרת אונים, חובטת את ראשה בקירות, מדממת ולא
יודעת מה לעשות עם עצמה.

"רן רן..."
"מה, יפה שלי?" הקול הצבעוני, מלא החיים, מפתיע אותי.
"אני באוניברסיטה, התבטל לי שיעור, אפשר לבוא אליך?"
"בטח, אני בבית."
ואיפה הוא כבר יכול להיות, אהובי הסגפן, תמיד אני יודעת איפה
למצוא אותו.
"יופי, אני תכף באה."
המדרכות העקומות, הבניינים הדלים, האנשים הכפופים, כבויי המבט,
הגוררים רגליים עייפות, כמה יפה הדרך לאהובי.
ר-נ-י ר-ני ר-נ-י, השם הקצר מהדהד בי, אני קוראת אותו בתוך
השמיים הכחולים הגבוהים, שומעת אותו ברשרוש של עלים ירוקים,
נקבוביות העור נושמות כולן את דמותו. הכמיהה אליו גודשת את
גרוני, עוד רגע תפרוץ ממני בגל פראי ועצום שיכסה את העיר כולה.

"הדלת פתוחה" אני שומעת את קריאתו ונכנסת, רני שרוע על הספה,
סוקר את לבושי הצועק בכל צבעי היסוד. "ככה הלכת לאוניברסיטה?"
"לא יפה?" אלה מכנסיים מניו יורק, גוטייה מקורי." אני מדקלמת,
יודעת שהשם של המעצב המפורסם לא אומר לו כלום.
"את משוגעת, אבל אני אוהב את זה" הוא מחייך.
"כי אתה משוגע בעצמך" אני מגחכת.
"בואי הנה." רני מנשק אותי ביאוש, אני רוצה לבכות מרוב אהבה,
לצעוק את הכאב והאושר החנוקים בתוכי, עד שירעד כולו ויספוג
אותי אליו.
"אני לא סובל אותך, את יודעת?"
"אהה..." אני מהמהמת, שפוטה של האצבעות החופרות בעורפי.
כשאני פוקחת את העיניים, אישונים קבועים בפני, בוחנים אותי
בזהירות ובפליאה, כאילו הייתי התגלות מרתקת ולא מובנת, יצור
מכוכב אחר. אני מחייכת במבוכה, מבקשת לנער ממני את המבט
המטריד, לקטוע את הדבר הזה שמסתובב לרני בראש.
"חברים שלי אמרו שאת נראית טוב" הוא מחזיר לי חיוך.
"כן, מי?" אני דבקה בנושא החדש, למרות שצמד המילים המוכרות
"נראית טוב" שנוא עלי, עלבון בעטיפה של מחמאה, נעצים מתחת
לקטיפה, בחיים לא יגידו עלי "יפה" בפשטות. הוא מזכיר את השם של
הידידה שלו ושל חבר נוסף, אני רואה בעיניו כמה חשוב לו מה
אמרו. אני שותקת והוא אוסף אותי אליו.
"גם הידידה שלך נראית טוב" אני אומרת.
"היא לא הטיפוס שלי."

התסריט כבר גמור, העצב רק מחכה לתורו, מביט מהצד, תכף הוא יעלה
לבמה ויראה להם מי הכוכב של ההצגה, מי ישחק אותה בסוף, אלגנטי,
דרמטי, מכיר את התפקיד שלו בעל פה, חי ואמיתי. אהבה, אושר, פה
לא תקבלו תפקיד עם עומק, פה אתם פלקטים, שחקנים של אופרות
סבון, הנה, הנה הוא בא.  

רני עומד מולי רחוץ וחפוף, שיערו הרטוב דבוק לאוזניו, חצוי בקו
ישר, השיניים הגדולות שלו נחשפות בחיוך זוהר, לפה שלו טעם
ירקרק של משחת שיניים.
"חכה בסלון" אני אומרת, רצה לחדר לפני שיספיק לעכל את פני בלי
איפור.
המחשבות מזמזמות כמו זבובים בראש שלי, רק שרני לא ישים לב,
שידבר גם בשבילי. אני נמלטת למסדרונות המקבלים את פני אפלים
וקרירים כהיכלי ארמון, שונים כל כך מביום, אז הם סוגרים עלי
בעיניים שצורבות בפני ובגופי.
רני לא מזיז את ראשו כשאני נותנת לו את כוס הנייר שלו ומצטופפת
בפינת הספוג עליו הוא שוכב. כל אחד שותה את הקפה שלו ומעשן את
הסיגריה שלו, בודדים ביחד, מחוץ למקבץ השוקק של חבריו.
הזרות לא נגמרת בתוך החושך של אולם מס' שש המשמש כקולנוע. היא
הצחוק שמהדהד לי באוזן מהאלימות הצבעונית והמוגזמת שעל המסך,
היא הגוף של רני שחוצץ ביני לבין החברים שלו, היא הכיסא הריק
מהצד השני.
בלילה, רני שולף אצבעות מאוכזבות מהתחתונים שלי.
"מה קרה?" הוא שואל, "הפסקת לאהוב אותי?"
"מה פתאום, בחיים לא" אני עונה ומייד מגששת בשפתיים מבוהלות
בחזרה לפיו, לחפש את הטעם שפתאום אבד.

הקרירות הלבנה של החרסינה בכפות הרגליים, מתחת לזרם המים
החמימים, הלוחשים בקול דק סודות ממעמקי האוקיאנוס. בבטנה של
פיית הים מבשיל זרע האהבה, תינוק מושלם, עיניו הזעירות
כסהרונים חומים והוא ייקרא יובל.

הדלת נוסעת במסילתה, רני מרושל וסטור ממלא את חדרי. אני פותחת
את ידי, הוא נכנס אליהן, מניח ראש עגול על בטני. "אני לא מבין
איך נגמרים ככה חיים של מישהו, כבר איבדתי כל כך הרבה אנשים."
"ששש... זה כל כך קשה, אני לא יודעת מה הייתי עושה... עם
לרונית נגיד, רחמנא לצלן, היה קורה משהו." "לא יכולתי להיות
שם," הוא אומר, "לראות את הפנים של אימא של יובל, היינו כמו
אחים." אני לא מוצאת שום דבר לומר, כל המילים המנחמות תקועות
בגרון ולא מצליחות לצאת.
"אני מת על המכנסיים האלה" אני שומעת את רני. הוא מעלה את
מכנסי הטריקו הרחבים שלי, ללטף לאט בין ירכיי, אח"כ אצבעותיו
הרטובות נשלחות לכבות את מנורת השולחן ואני מתמלאת בלחות
הבצקית שלו, רוכבת עליו כמו ילדה קטנה על ברכיו של אבא'לה.
יש לו חיוך משונה על השפתיים. "חשבתי," הוא אומר, "את כזאת
מצחיקה, כמה מילים וזהו, את שלי, עושה כל מה שאני רוצה."
לרגע אני משחקת בדבריו, אבל לא באמת אכפת לי. "אתה היחיד שחשוב
לי בעולם" אני אומרת, מתענגת על המילים שמערערות את הזחיחות
בפניו של רני.
"יפה שלי, אני מת עלייך, אבל..." הוא מתפתל "את יודעת, אני
אתחתן עם פרה גרוזינית שכל הפה שלה מלא בשיני זהב ולא אתך, כי
מה שחשוב לי זה הכסף, הכי חשוב זה הכסף."
"ואיפה אני אהיה?"
"אתך אני אשכב אחרי שאבזבז לאשתי המכוערת את הכסף, תהיה הפילגש
שלי."
אני צוחקת, מתפלשת בפנטזיה שלו, רני ואני, אהבתו הסודית,
האסורה, במיטה זוגית זרה ומהודרת, לא רע.

רני מתהלך כבד ושקט ואני מקפצת סביבו, נלהבת כיתוש סחרחר מהאור

"מאה, אתה קולט, מאה." "זה בסך הכל אנגלית" הוא מחייך נבוך
מהעליצות הפרועה שפורצת ממני, "רק צריך לעבור." "אז מה," אני
קוראת, צובטת בפטמותיו, "זה לא חשוב העיקר שזה מאה." הוא מחייך
בסלחנות אבהית, "רוצה ללכת לשתות קפה איפה-שהוא, לחגוג?"
המחשבה על ישיבה מולו בבית קפה... הפוך או נס, מוסיקת רקע
שקטה, סתמית, אור קר ופניו של רני ואין לאן לברוח, מאוחר מדי
לבירה, לרעש המאלחש של הפאבים, למסך החושך והעשן רק הוא ואני
והיומיום הכחוש שלנו, על מה נדבר? "אולי נלך אליך?"
"בסדר, גם ככה יש לי ללמוד למבחן באינטגרלי."  
אני יושבת על הרצפה בפינת חדרון הלמידה המאולתר, ספר בידי האחת
וסיגריה בשנייה ועיניי ברני הרכון מעל דפיו, מנענע רגל עצבנית,
כוס התה שהכנתי לו, שקופה ומעלת אדים, מונחת לידו יתומה.
רני מלכסן את מבטו אלי, "מה את עושה?"
"כלום," אני אומרת, "קוראת ספר."
העיניים שלו דוקרות אותי "רואים מפה את השורשים השחורים שלך,
את צריכה לצבוע אותם."
אני לא אומרת כלום, פותחת את הספר, בוהה בדפים המוכתמים. נזכרת
שפעם, די בהתחלה, על הספה האדומה, נתקלתי בגבעה קשה ומחוספסת
על הבוהן של רני, יבלת בהירה. כששאלתי אותו, הוא הביט לי ישר
לתוך העיניים "הנה, הוא אמר, התחלת למצוא בי פגמים". משונה,
אני חושבת, לאן היא נעלמה?

האף הסולד, הסנטר המרדני עם הקפל התינוקי, המצח המרוכז, קבוצות
השיער הנופלות על פניו ברכות, צונחות מתוך הקוקו הרפוי, הגוף
כואב מרוב צפייה.
רן רן מביט בהנאה בסרט המשתולל על המסך, המקפץ עצבני וזועם בין
דמויות המחליפות דיאלוגים חדים, מנוסחים להפליא, תוך כדי שהן
נוסעות, אוכלות, יורות. זה סרט טוב, ככה אומרים ואני שנאת
אותו.
אח"כ רני ואני יושבים על ספסל עץ ומעשנים, פנים מול פנים, כאב
מול כאב, זרות מול זרות, האפר נופל לכוס נייר, פססס, מגע האש
והמים. שתיקה, שתיקה, שתיקה, כמו חיידק טורף היא מחסלת אותי
מבפנים, דוחפת את דפנות עורי המבקשות להיבקע, לשפוך את תכולתן
הרוטטת, המדממת, הזועקת.
האקדח יורה.
"בן זונה... אתה שומע אותי? בן זונה... למה אתה לא עונה?"
"אל תדברי על אימא שלי."
"למה?"
"כי היא מתה. בדיוק היום. לפני שתיים עשרה שנים."
אייי! ! !
"רן רן, מתוק שלי, אני מצטערת, אתה שומע? די תפסיק, למה אתה לא
מסתכל עלי? למה אתה רע אלי כל כך?"

תמונה. שלושה חדרים על עמודים בגבעתיים אולי רמת גן או רעננה.
בסלון טלוויזיה, עציץ ירוק כבד ומאובק, מהחלון, דרך התריסים
הלבנים אפורים, שומעים קולות מכוניות וילדים ובשבת ביקור אצל
סבא וסבתא. אבא, אימא, ילד.  

"ומה ענית בשאלה שמונה?" פיצוץ לחזה, העיניים נופלות מהחורים.
"שאלה שמונה?"
"הנה תראי." שלוש השורות מסוות את צחוקן, מעפעפות אלי
בהיתממות.
"בחיי, בא לי למות, מה אני אעשה?"
"איפה את?" הקול החם קרוב.
"אצל רונית, היה לי מבחן בסטטיסטיקה, אמרתי לך. אל תשאל רן רן,
שכחתי לענות על שאלה אחת, הלכו לי עשר נקודות סתם."
"עשר נקודות זה לא נורא."
"זה כן נורא. אבל תסמוך עלי," אני נמלאת רוח לחימה, "כבר נמצא
משהו, אני לא אוותר, אתה מבין?"
"מה חוץ מזה?"
"בסדר."
"את יודעת למה אני מתכוון." הקול אטום כקיר.
"אה... שכחתי, עדיין לא. אבל רני..."
"מה?"
"אני אוהבת אותך."    
"אני יודע, יפה שלי."
"אתה אוהב אותי גם?"
הלב רועד כגוזל עיוור.
"כן."
"לבוא אלייך?"
"לא היום."
"מה, יש אתך משהי?"
"כן, ידידה."
"מה אתם עושים? "
"לומדים. נו, יפה שלי, אני חייב לסיים, אני אדבר איתך, תהיי
בתל - אביב בערב?"
"אתה רואה, גזרתי מסביב למהדק ואז תלשתי, הנה, כאילו הוא לא
היה במבחן, אתה מבין?"  
"אמרתי לך בטלפון שאני חייב ללמוד."
אני לוקחת מהשולחן קלסר כחול כהה, מקלפת את שכבת הפלסטיק
מחוספסת בציפורניי. "רן רן, התגעגעתי אליך נורא, אני רוצה לשכב
אתך, כמו פעם, לפני כל הלחץ הזה."

תולעת רירית שחורה - אדומה ניתקת וצונחת למי האסלה.
"רן רן, יש לי משהו חשוב להגיד לך. זה טוב."
"קיבלת?"
"נכון שאתה שמח?"

בחוץ הכל אותו הדבר בעצם. העצים הגבוהים והעצלים שמרשרשים,
רכבות הבניינים האפורים - חומים - מתפוררים, קולות של ילדים
ואמהות וקצת ציוצי ציפורים. רק האוויר הפך דחוס וכבד וקשה
לנשום ואי אפשר יותר לדעת כלום.
יש לי פיפי ולבירה יש צבע של פיפי והראש כואב, העיניים כואבות
מדמעות שעוד לא בכיתי, פיפי פיפי צא החוצה, אבא ואימא יקנו לך
עוגה, פשש... פשש...
היד שמחזיקה לי את הלב דופקת בדלת.
"היי דיר" מהנשיקה שלי על הלחי הקוצנית, הקרה, נודף ריח של פה
מסריח, למה לא צחצחתי שיניים, אבל כבר לא חשוב.
השקדים החומים לא מביטים בפני, נעוצים בקיר, הפה הורוד והרך
מבשר לי את סוף העולם במילים שמנסות להיות מנומסות ואדיבות
והוא כבר נמצא מעבר לדלת, רחמן כאבן, מהנהן סבלני לאהובתו
לשעבר, המקבלת בהשלמה את גזר הדין שלה.
היא מבינה, פשוט נגמרה האהבה ואולי הוא באמת צריך משהי יותר...

אולי קיבוצניקית, משהי פחות מסובכת שלא עושה כל כך הרבה פן.
כן, באמת הפריע לו שהיא עושה כל יום פן, הוא אוהב יופי טבעי,
פחות איפור, דווקא לא מפריע לו שלא רצתה שיראה לה את הגוף, זה
סיקרן אותו, אבל זה לא חשוב. אולי היא רוצה שיבוא אליה ביום
שבת, הוא מגיע בסוף השבוע לתל אביב. לא? חבל, עם כל החברות
שהיו לו הוא נשאר בידידות.  

החתיכה הזאת זו אני. "תראי מאחור, יושב עלייך עשר" מתפעלת
המוכרת, "את רואה שאת צריכה מידה 27?"
האור הזהוב נוגע בדמותי, מלטף את השדיים, הבטן, הרגליים, מצייר
אותי בקווים רכים, אוהבים. הגוף חלק ורך מתחת לידיים, אני שוחה
בתוך נהר צמיגי וחם, ככה הרגיש אותי רני, כשנגע בי.
אני ניגשת למפסק, אור לבן ואלים נדלק מעל לראשי, חובט בגופי.
במראה, שני חללים כהים בפנים אפורות, כתמים דבוקים לעור,
בציצי, בבטן, בגב, חתיכות לכלוך שלא ירדו אף פעם, פצעים שלא
יגלידו. אני נגעלת אבל ממשיכה להסתכל, לגעת. גודל, צורה, צבע,
מרקם.
העיניים מתמלאות דמעות חמות, כל השרירים בגוף מזדעזעים, אבל
אני לא מפסיקה, מתעכבת במיוחד על המכוערים והשנואים, מקללת,
סוחטת את הדמעות ונופלת לתוך שינה עיוורת.  

ובבוקר אני נזכרת, לתת את הנשמה ואת הלב, Angi I still love
you baby, לתת, לתת כשאתה אוהב, every where I look I see your
eye's, שקדים חומים, סיגריות נובלס, משפחת בנדי, גומה קטנה,
עורף חלבי, שיער דק, חצ'קונים אדמדמים על המצח...


סתיו, 99







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני שלטתי
בעשירית
מהעולם!

שלמנאסר מחפש
משפטים כדי
להתחיל עם
בחורות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/1/02 0:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלה ליין בלייר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה