השנה עומדת להתחלף.

זה לא חדש, מתישהו מתרגלים לזה. אבל כל מה שהיא יכולה לחשוב זה
"רבאק. עוד שנה".

בשבילה, זה לא משנה הסילבסטר, השנה האזרחית והתאריך למעלה
במחברת שפתאום משנה ספרה אחת שלוקח זמן להתרגל לכתוב אותה.
גם לא משנה הנשיקה בחצות שהיא יודעת כבר שגם השנה היא לא
תקבל.

"זה בסך הכל השקט הזה, שלא משתנה, נכון?" הוא עובר לידה ושואל
אותה, עושה סיבוב לידה ומתיישב.
"אולי. אבל, מה אתה מתחיל לקרוא את זה עכשיו? אני צריכה עכשיו
קצת שקט, אני לא רוצה שתראה את זה".
"למה את כותבת את מה שאני עושה ומה שאנחנו אומרים? זה יותר
משנה מלצאת החוצה עכשיו ולחגוג אתי את השנה החדשה?"
"לא. זה סתם. כי בא לי לעצבן אותך. וכן, זה עדיף  מאשר לצאת
אתך עכשיו ולחגוג את השנה החדשה והמחורבנת הזו".
"ואת לא רוצה נשיקה בחצות? ואת לא רוצה זיקוקים באוויר?
ולהתרגש?"
"לא. אני רק רוצה את השקט השגרתי הזה, שלא משתנה".
" רוצה לדבר על זה?"
"לא. אני רק רוצה להיות עכשיו לבד, אם לא איכפת לך. נכון שלא
איכפת לך?"
"לא, לא איכפת לי. רק איכפת לי מזה שהשורה הזאת שכתבת למעלה,
שאת כבר יודעת שאת לא תקבלי נשיקה השנה, בחצות, צריכה
להשתנות".
"אל תגיד לי- היא תשתנה כשאתה במין אבירות לא אופיינית לך
תחליט לנשק אותי בחצות, כדי להוכיח לי שיש לך השפעה יצירתית על
הכתיבה שלי..."
"גם ככה יש לי השפעה על הכתיבה שלך, הנה- את כותבת כל פיפס
שאני אומר! את צריכה לעבוד בבית משפט, כמו האלה בטלוויזיה
שעושות פרוטוקולים".
"וואלה. פתאום נתת לי ייעוד בחיים, זה בהחלט משנה את הכתיבה
שלי".
"מה הקשר?"
"בירה נשר. אתה יודע מה? תישאר. זה נראה לי מגניב מה שאנחנו
עושים עכשיו. פתאום אנחנו מדברים! אז, מה חדש אצלך?"
"יותר טוב, האמת, כשהחלטת שמותר לי לשבת לידך ולקרוא את כל מה
שאת כותבת, שזה בעצם כל מה שאני אומר". הוא מציץ בשעון. "מה?
כתבת גם את זה? וואו, את מהירה! השעה היא חמישה לחצות. נו,
נחכה עוד קצת לנשיקה הלוהטת של השנה".
"בחייאת אללה שלך. מה אתך ועם הנשיקות האלה? זה כל מה שיש לך
לעשות בחיים? לחשוב על להתנשק אתי? חלאס!"
"שמת לב כמה מילים בערבית הכנסת?"
"לא בכוונה. מה אתה עושה מזה עניין?"
"תראי, השורות שלנו מתקצרות. בואי נאמר משהו ארוך ומשמעותי,
שלא ישעמם את אלה שיקראו אח"כ".
"כמו???"
"כמו: שנה טובה ומוצלחת לכל בית ישראל, היו שלום ותודה על
הדגים".
"לא מקורי. נסה לא לחקות את דאגלאס אדאמס".
"או.קיי, אז תנסי את זה: כולם מדברים עם שרון, אף אחד לא מדבר
עם פרס, לאחד זה גן-עדן ולאחר גיהנום, ערפאת מלטף את ההדק".
"שוב אתה מחקה! תעשה משהו מקורי! אתה מתחיל לשעמם!"
"טוב, טוב, אז בואי תאמרי את משהו מעניין, ספרותי כזה,
כאילו."
"הממממ... או. קיי: הנשיקה, מאת שיר אלוני. היא הייתה מתוקה,
הנשיקה שלא באה. היא הייתה מלוכלכת ולא צפויה."
"ככה את רוצה אותה?"
"לא, אני סתם מנסה לעשות כאן משהו יפה ואתה מפריע לי באמצע עם
השטויות שלך. חיכיתי לה עד אמצע הלילה. היא נרדמה על שפתיהם של
זוג אוהבים אי שם בניו יורק של אחרי הפיצוצים, והבריזה לי."
"גם אנחנו יודעים להתנשק!"
"אנדרסטייטמנט אוף דה ייר".
"מתאים לך לכתוב בתעתוק אנגלית." שוב הוא מציץ בשעון, מסתכל
עליה במבט חשוד, ו