האיש הקטן שבתוכי נולד כשאני נולדתי, מתישהו. אבל אף פעם לא
שמתי לב אליו עד שניסיתי לתאר למישהו מה קורה לי בפנים,
ב-"ריגשי" שלי.

ומאז, אני מנסה לדמיין אותו, והוא לא כמו שחלק מכם אולי
חושבים: הוא לא המצפון שלי, או הלב שלי, או השטן/ מלאך או קול
א'/ קול ב'.
הוא הנשמה שבי, הוא המוזיקאי הקטן שיודע מתי לצעוק בתוכי כמו
ג'ניס ג'ופלין, מתי להרגיש מחוק כמו ב-Comfortably Numb של
הפינק פלויד, מתי להשתולל משמחה כמו ב-It's Only rockn'roll של
הרולינג סטונס, ומתי להרגיש רגוע- כמו ב-"עוד חוזר הניגון" של
ברי סחרוף.

הוא כמו הדי.ג'יי של החיים שלי. אבל מעבר לזה- יש לנו גם כסאח
לפעמים. לא תמיד מתחשק לי להקשיב למוזיקה שהוא שם לי. הרבה
פעמים הוא מקשיב לי ומחליף למשהו שהוא יודע שימצא חן בעיניי
מיד- אחת מהקלאסיקות- עד שהוא ימצא את הדבר המתאים הבא.

אבל הפעמים שהוא דווקא נדבק על שיר שמה-זה לא בזין שלי להקשיב
לו, זה דווקא כשהמצב דורש ממנו לשים את השירים הכי קיטשיים
והכי דביקים בעולם, וכל מה שאני רוצה לשמוע זה את השירים הכי
כסאחיים והכי עוצמתיים ומתנגשים. אתם יודעים, כשיש אהבה כלשהי
באזור.

אז, הוא נדבק על ברברה סטרייסנד וסלין דיון, על הסופרימס על
ווסטלייף ועל הבי-ג'יז, והאגו שלי אומר לו: "סקס פיסטולז!
הקלאש! ג'אם! נירוונה! מרילין מנסון!!!"

הוא לא נרגע עד שהוא מבין שהוא צריך לשים את "שוב השקר הזה" של
דן תורן.