אהוב שלי,
מה אני יכולה להגיד לך שעוד לא אמרתי?
מה אני יכולה להגיד לך כדי שתדע שזה מכל הלב, כדי שתאמין לי.
משום מה נראה לי שתמיד אתה לא מאמין לי, שתמיד אתה מוצא איזו
פירצה בסיפור שלי וחושב שאני משקרת לך. אני לא מצליחה לגרום לך
להבין שאין לי שום סיבה לשקר לך.
אני הולכת אחריך בעיניים עצומות, סומכת עליך הכי הרבה שאפשר.
אבל אתה לא, אתה לא סומך עלי וזה גורם לי להרגיש כל כך רע, אני
לא יכולה לתאר לך עד כמה.
אתה לימדת אותי המון, הכרת אותי כשהייתי במצב רע, אתה זוכר איך
מצאת אותי? לא יכולתי להפסיק לבכות ימים שלמים אבל אתה הראית
לי שהכל יכול להשתפר.
אף פעם לא חשבתי שאני אמצא מישהו כמוך, שלא יעזוב אותי כשאני
כל כך צריכה עזרה. עכשיו אני בסדר ונראה לי שזה כבר לא מספיק
אתגר בשבילך, אני צודקת?
הפסקת להיות חלק ממני. כאילו שהחלפנו תפקידים, לימדת אותי
להיפתח אליך ועכשיו אתה נסגר כל כך ואני לא יודעת מה קורה לך
אהובי ואתה לא אומר לי.
בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה טוב, מרגישה שהכל יהיה טוב
ואז אני פוקחת את העיניים שלי ורואה אותך, שקט, סגור וכל כך
מרוחק. לא נותן לי להתקרב.
אני יודעת שזה היה לך קשה לא פחות ממה שזה היה לי, לראות אותי
ככה מפורקת, מפחדת מהצל של עצמי, אבל אני בסדר עכשיו ואתה
עדיין לא.
זאת לא אשמתך, באמת שזאת לא אשמתך בכלל, אני רצתי לכביש כמו
מטומטמת, הייתי כל כך עצבנית ופשוט רצתי לכביש. לא היה לך שום
סיכוי להספיק לעצור את האוטו ופגעת בי.
היית כל כך טוב, לא ברחת, יצאת ישר מהאוטו ורצת אלי, ביד אחת
מתקשר מהטלפון שלך לעזרה וביד השנייה מלטף את הפנים שלי המלאות
דם, רציתי להגיד לך כבר אז תודה, רציתי להגיד לך שתטפל קודם
בעצמך כי היית גם אתה פצוע אבל לא הספקתי, עצמתי את עיניי
בחוסר כוח להמשיך להילחם. שמעתי אותך אומר לי לא לוותר, להישאר
איתך אבל לא יכולתי יותר. היית הדבר האחרון שראיתי והדבר
הראשון שראיתי כשפקחתי את עיניי אחרי כמעט שבוע.
בבית החולים אמרו לי שלא זזת מהמיטה שלי אפילו ללילה אחד, ואתה
בכלל לא מכיר אותי.
חשבתי שזה בגלל רגשי האשמה, ידעת שכמעט הרגת אותי.
כשהתעוררתי מיד זיהיתי אותך, אני לא יודעת איך אבל ידעתי שזה
אתה.
אמרתי לך שאתה יכול ללכת עכשיו, שאני בסדר אבל אתה לא הלכת.
אמרת לי שאתה לא שם בגלל האשמה, אתה פשוט שם כי כששכבתי על
רגליך על הכביש ראית משהו בעיניים שלי שגרם לך להישאר איתי עד
שתראה את העיניים שלי שוב.
צחקתי קצת בכאב ושאלתי איך אתה יכול להתחיל עם מישהי שאתה לא
מכיר בכלל וכמעט הרגת, בבית חולים. זה הכאיב לך כל כך, כאב לך
לשמוע שכמעט הרגת אותי. אני מצטערת שאמרתי את זה. אבל אתה
חייכת חיוך מתוק ואמרת שאתה לא מתחיל איתי, אני פשוט נראית לך
מיוחדת מידי ואתה לא יכול להשאיר אותי לבד. חייכתי.
אתה זוכר את כל זה? זה היה כבר לפני שנה.
ואחרי זה היה לנו כל כך טוב, היית איתי, טיפלתי בי כשלא יכולתי
להסתדר לבד ואחרי זה פשוט נשארת איתי.
התאהבתי בך מהר וישר ידעתי שאני אפגע מזה אבל כבר היה מאוחר
מידי, אהבתי אותך יותר מידי, אני עדיין אוהבת אותך כל כך.
אתמול קרה לך משהו ואני יכולה להבין את זה אבל אתה לא סיפרת
לי.
ליטפת את הפנים שלי עם היד החמה שלך ונעצרת על הצלקת בצד המצח,
הצלקת מהתאונה. התרחקת ממני ולא אמרת כלום. אני לא יודעת איך
להסביר לך שזאת לא אשמתך.
אני כאן, אני בסדר גמור ואתה לא מצליח לעזוב את זה, בבקשה,
תעזוב את זה.
אני יודעת שזה קשה לך אבל אין לך על מה להרגיש רע, זה מאחורינו
עכשיו, אם רק תתן לזה.
עכשיו אני דואגת לך, לא להפך ואתה לא מבין למה.
נסגר, מתרחק ממני, כמעט מפחד ממני ולא אומר לי למה. מה קרה?
אני משתגעת בתוכי, לא אומרת כלום אבל משתגעת, אתה משאיר אותי
לבד, אחרי הכל אני נשארת לבד ואני לא רוצה, אני רק רוצה לעזור
לך ולהיות איתך אבל אתה לא נותן לי.
כואב לך להיות איתי, זה עוד יותר מכאיב לי.
קשה לי לדעת שרע לך כשאתה איתי כי אתה מרגיש אשם, כי הצלקות
ישארו תמיד.
אז אין לי ברירה אהוב שלי, אני הולכת.
ואל תחשוב שאני רוצה ללכת, זה רק בשבילך.
אתה צריך לפתור כל כך הרבה דברים לבד ואני לא רואה איך אני
יכולה לעזור לך כשאני רק מכאיבה לך ואתה לא נותן לי להתקרב.
אני הולכת אבל לא להרבה זמן, בעצם זה כבר תלוי בך.
אני פה, מחכה לראות אותך מחייך שוב, מחכה לראות אותך שמח לראות
אותי ולא כואב, מחכה לראות שאתה בסדר, שאתה נותן לי להיות
איתך, כמו שנועדנו להיות.
תסדר הכל בתוך הראש היפה שלך, אני אחכה.
אני אוהבת אותך, אל תשכח את זה. אני עדיין פה.