הוא התעורר מלא זיעה, הוא התגלגל החוצה ונפל מהמיטה על פניו,
בהביטו במרצפות הרצפה תקפה אותו התחושה האיומה שזה קורה שוב,
אבל הוא סירב להאמין. הוא היה בטוח שזה הכל מאחוריו, ורק
המחשבה שזה מגיע שוב העבירה בו צמרמורת והעלתה דמעות בעיניו.
אלה לא היו דמעות של עצב, ובטח שלא דמעות של שמחה - לקח לו כמה
רגעים להבין שהוא בכה מתוך תסכול, מתוך חוסר האונים הנורא של
הידיעה שמעתה אין לו שום שליטה על מה שהולך לקרות.
כאב ראש נוראי אחז בו בעוד הוא מנסה לקום על רגליו "בבקשה",
הוא התחנן, "רק לעמוד, זה כל מה שאני מבקש". הוא ניסה לתפוס
בחפצים שונים ולהתרומם, אך מצא עצמו נכשל פעם אחר פעם. "זה לא
עד כדי כך מסובך" ניסה להרגיע את עצמו "עשיתי את זה כבר אלפי
פעמים במהלך החיים שלי". כך הוא אמר בקול, אך בתוך ראשו הכל
היה אבוד, רגליו זזו באקראי ולא הצליחו להתייצב, הוא ניסה
להזיז את גופו למצב זקוף, אך איבריו בגדו בו וסירבו למלא אחר
פקודותיו.
לבסוף הצליח להרים ברך אחת, ואחריה את השנייה. מיד משנעמד על
רגליו חש עצמו מתמוטט ומאבד שיווי משקל, אז הוא מיהר להישען
אחורה על הקיר. "אוי ואבוי", הוא מלמל, "אוי ואבוי". הוא ניסה
להחליט מה לעשות, אבל לא הצליח לסדר שתי מחשבות רצופות. הכל
נראה כל כך מבולבל, הוא המשיך לבכות, כמעט מבלי לשים לב, ראשו
הלך וכאב יותר עם כל רגע חולף.
"אני לא אעמוד בזה", הוא ייבב, "אני בן אדם חלש, יש גבול לכמה
אני יכול לעמוד בו, רק שזה יפסיק כבר, אני לא יכול יותר". הוא
ניסה לעצום את עיניו, אך לזוועתו גילה שגם בכך נכשל, ועדיין
ראה את הכל, אמנם היו הדברים מטושטשים עד מאד, אבל הוא עדיין
יכל לראות. סיבוב קל של ראשו הראה לו את הקיר שעליו היה נשען,
הקיר היה מלוכלך מאד. הוא שם לב לזה רק לראשונה עכשיו, למעשה
ככל שהבטת יותר מקרוב הוא נראה פחות לבן - כתמים, סדקים וחרקים
זיהמו כל נקודה בו. עיניו טיפסו באיטיות רבה לכיוון כף ידו.
הוא הביט באצבעותיו, מתח אותן טיפה, לפתע נפקחו עיניו לרווחה
ושוב שטף אותו גל זיעה. תדהמה אחזה בו בעודו מביט בעצמו מותח
את אצבעותיו, "זה מי שאני", הוא אמר, "זהו, זה אני ואלה
האצבעות שלי וזה לא הולך לשום מקום אחר". הידיעה מילאה אותו
באימה מחודשת. הוא לא ידע להגיד ממה הוא מפחד, אבל הפחד היה
שם. דמעות וזיעה התערבבו זה עם זה על פניו החיוורות.
הוא הזיז את כף ידו מעט. שובל אדמדם קצר ליווה את תנועותיו.
הוא הרים את כף ידו וגילה שם יתוש מת. נראה שכאשר נשען אחורה
על הקיר מעך בתוך כך יתוש שהיה מלא בדמו שלו.
דקות ארוכות עמד והביט ביתוש המת, מוקף בדם על כף ידו. "זה עוד
לא אבוד", ניסה לשכנע את עצמו, "אני יכול עוד לעצור את זה לפני
שזה מתחיל". כמו בתגובה לכך, הוא חש כאבים חדים מאד בראש שלו,
כאילו יצור משונה מנסה לפרוץ החוצה עם חרב מתוך גולגולתו.
זעקות הכאב נגמרו ברגע שהכאבים התמתנו מעט. "אני מוכרח לצאת
מכאן", אמר בעודו מביט בדלת. היא נראתה רחוקה עשרות מיליארדי
קילומטרים ממנו, ונדמה היה שכדי להגיע אליה יצטרך לחצות
מדבריות ואוקיינוסים.
לאט לאט התחיל לנתק את גופו מהקיר. כעת הצליח לשמור על שיווי
משקל מבלי להישען על שום דבר. אלא שאז שוב נתקלו עיניו בכף
ידו, עם היתוש המת שעוד היה מרוח עליה. הוא ניסה להעיף את
הגופה בנשיפה, אך הדבר לא צלח. לאחר מכן ניסה לנגב את היד על
הקיר, אך גם זה לא הזיז משם את שאריות היתוש. אז הוא ניסה
להתנקות עם היד השנייה, אך היתוש כבר נטבע בתוך עורו, ולא
הסכים לצאת במהרה. הוא החל מגרד את כף ידו בעוצמה גדולה יותר
ויותר בניסיון להוציא את החרק משם. לבסוף כבר לא היה ממש מודע
והחל שורט את עצמו באלימות, מבלי לשים לב יותר אם היתוש נמצא
שם או לא.
לפתע הבחין במעשיו והפסיק. "אני מוכרח לצאת מזה", אמר, מביט
בכף ידו, שכעת הייתה נקייה מגופת היתוש אך התמלאה בדם מן
הפצעים שהוא יצר כרגע. הוא ניגב את הדם החדש על בגדיו והחל
מתקדם לכיוון הדלת.
הוא נפל ארבע פעמים בדרך, אך כל פעם קם, התנער מעט והמשיך
ללכת, כל פעם עם עוד חבולה או שתיים. אך בסופו של דבר הגיע
לדלת הנכספת. "אם אני רק אצא מכאן יהיה בסדר", אמר בקול מנצח.
הוא הניח את ידו על הידית. אלא שכאן התעוררה בעיה. כי למרות
שהיה בטוח שהוא עשה את זה פעם בעבר, הרי שכעת הוא לגמרי שכח
איך פותחים את הדלת.
לא היה בכך עניין מסובך במיוחד - כל שעליו היה לעשות הוא לסובב
את הידית, אך המידע הזה ברח מראשו האבוד, והוא נתקע, לא יודע
כיצד להגיב למכשיר הזה. שעה ארוכה עמד והידית בידו, אך עדיין
לא הצליח להיזכר, כיצד יש לפתוח את הדלת? ככל שאימץ את מוחו
בניסיון להיזכר, כך גבר כאב הראש שלו, עד שכאב הראש השתלט עליו
והוא לא יכל לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממנו.
שוב החלו דמעות התסכול לעלות בעיניו. "זה לא מגיע לי", אמר
בקול חנוק, "אני בן אדם טוב, אני עושה מה שאני יכול". שוב
רגליו בגדו בו והוא התמוטט, הפעם נופל קדימה ודופק את ראשו
בעוצמה רבה לתוך ידית הדלת. הכאב עלה עוד דרגה אחת והוא הרגיש
גלי חום משתלטים על כל גופו.
אלא שגל קור עבר בו, כי הוא ידע בדיוק מה מחכה לו עכשיו. ואכן,
הוא הסתובב להביט שוב בחדרו, וראה שאכן, הניסיון לימד אותו כמה
דברים: הם כבר היו שם. כל פעם הם לבשו צורה אחרת, אבל הוא יכל
לזהות אותם בכל מקום. הפעם חמישתם לבשו גלימות שחורות ועטו
מסכות על פניהם.
פעם הוא היה עוד טורח להתחנן. הוא היה בוכה, מתחנף, מנסה
לשכנע. אלא שכעת הוא כבר ידע שזה בלתי נמנע. הם אינם שומעים
אותו ואינם מתעניינים בתחנוניו ולו במקצת. הם נעמדו בשורה.
אחד אחרי השני הם הכו אותו. הוא לא יכל להתנגד, אותה חולשה
וחוסר שליטה כללית שאחזה בכל איבריו מנעה ממנו את האפשרות. הם
בעטו בו שוב ושוב, דרכו עליו והכו באגרופיהם על בטנו. הם עשו
בדיוק אותו דבר, כל אחד מהם - הוא אפילו ספר וראה שמדובר באותו
מספר בעיטות. את כל המכות הוא יכל לסבול, אך הנורא מכל היה
הקינוח - כל אחד, רגע לפני שסיים אתו, היה מעיף בעיטה רבת
עוצמה לראשו.
הוא החליט הפעם שלא להתחנן, ועמד בהחלטה זו בעוד הראשון והשני
התעללו בו. אך משהגיע הבעיטה השלישית בראשו שגם כך איים
להתפוצץ עוד קודם, הוא הרגיש שזה הסוף ונשבר. "די", הוא אמר,
בקושי מצליח לאזור מספיק כוח, "לא עוד. אני שילמתי את חובי,
תפסיקו, אני לא יכול". אבל זה לא עזר, וגם הרביעי והחמישי עשו
בו את שלהם.
אחרי הבעיטה החמישית והאחרונה בראשו הוא הרגיש מסוחרר מאד. שום
דבר לא עמד במקום - לא המיטה, לא הארון, לא הקירות. ראשו נשמט
על כתפיו - נדמה היה לו שאם לא יזהר, ראשו עלול להישמט ולהתחיל
להתגלגל הרחק מגופו - ועיניו נעצמו לשנייה. כשנפתחו שוב - מבלי
לשאול אותו - כבר לא היו שם חמשת לובשי המסכות.
כל מילימטר בגופו ביקש שזה יפסיק, הכל כאב, החדר הסתובב
במהירות בלתי אפשרית, חפצים גדלו וקטנו בעוד הוא מסתכל עליהם,
ולקום על רגליו נראה כעת בלתי אפשרי לחלוטין. הוא שוב התחיל
לבכות. "מספיק כבר, זה חייב להפסיק מתישהו", פלט. הקירות החלו
זזים גם כן. הם הלכו והתקרבו, למעשה. כן, אין ספק, הקירות החלו
סוגרים עליו. אך דווקא ידיעה זו מילאה אותו בתחושה אחרת - לא
פחד, לא ייאוש, לא רחמים עצמיים - רק השעמום הנורא של השגרה.