New Stage - Go To Main Page

נתי גבאי
/
''נגיעות''

סיפור מאת צחי נמצוביץ'
ארוח - נתי גבאי


התחושה הזאת שוב פעם, כבר אין לי שליטה, זה הם שאומרים לגוף
שלי מה לעשות, נו שיפסיקו לדפוק בדלת , הם לא מבינים, זה לא
אני זה הם, אלוהים אדירים מה קורה לי, מה עשו לי.

הכל התחיל בגיל צעיר תמיד אמרו לי שאני יצירתי, ראש מפותח, אחד
שרואה הכל בפרספקטיבה אחרת. הייתי ילד שונה זה נכון, אפשר
לקרוא לזה מוזר, שנון או סתם מופנם. עוד בתקופת הגן התחלתי
לפתח את המחלה או היצירתיות כפי שכינו זאת הורי בכדי שארגיש
טוב עם עצמי. לא אשכח את הדרך לגן, המסלול הקבוע, הייתי מתבונן
שעות על שביל המדרכה עליו הייתי צועד יום יום עם אמא, משהו
הציק לי בדרך הזאת, היה לי מן דחף ללכת בצורות מוזרות, לפעמים
חשתי ברע ולפעמים היתה זו הרגשת ניצחון לאחר מאבק ממושך.
ניסיתי לחקור את הנושא. ראשית בחנתי את צבעי המדרכה, לא יכולתי
להתעלם מן העובדה כי מדובר בצבעים מאוד מוגדרים: אפור, אדום
וכחול המסודרים בסדר שמאחוריו חשיבה רבה, נראה היה כי יד
אלוהים בדבר. לפתע הבנתי הכל, זה היה מונח מתחת לאף, מדובר פה
בפלטפורמת משחק, משחק של חיים ומוות , לכל דבר יש חוקים כך גם
למדרכות. מיד פענחתי את חוקי המשחק ורשמתי אותם מהר בפנקס אותו
קיבלתי  מסבא ליום ההולדת.

חוקי המדרכה:

1. בשום פנים ואופן אין לדרוך על הלבנים האדומות. החיים על פני
המדרכה מסתכמים בשלושים שניות של שהיה על לבנה אדומה. זהו זמן
המכונה "הזמן האדום" - זמן מצטבר.
2. הלבנים האפורות מבטיחות את שלומך אך יחד עם זאת אינן
מאריכות את חייך!
3. דריכה על  לבנה כחולה מפחיתה חמש שניות מהזמן האדום.

משחק המדרכה, הפך ממשחק לסיוט. הדרכים נעשו ארוכות יותר, היו
ימים שהתעכבתי שעות בדרך חזרה מביה"ס, תמיד עצוב, האדרנלין עבד
בשעות נוספות, אבל לא היה שום ריגוש, רק פחד. אפילו את האהבה
הראשונה הרסתי, היא נענתה בחיוב להצעתי, קבענו לצאת, החלטנו על
מקום, אבל רק אם הייתי יודע שעושים שיפוצים במדרכה.... "לא
הייתי שורד בדרך הזאת" צעקתי לה בבכי וצפיתי בידה המנופפת לי
לשלום של פרידה. היא חיכתה לי כל הלילה, אם היא היתה רק מבינה,
אם הייתי מבין אני עצמי. לפני עשר שנים פורסמה כתבה על נסיונות
חיפוש אחר ילד נעדר, לא אשכח איך אמא שלי נכנסה להסטריה -
הלחוצה הזאת, עד עכשיו אני שומע ציפצופים מהצעקות שחטפתי, נו
טוב אחרי הכל אפשר להבין אותה, אלו היו יומיים קשים עבורה,
מסכנה היא כל כך דאגה. אם רק היה הכל מסתכם בזה, אך לא, תוך
מס' שבועות צצו בפנקס עשרות תקנות וחוקים שהפכו את חיי
למסובכים מרגע לרגע.

"חוק הצבע" היה האכזרי ביותר - הימנעות מכל מגע עם פריט שצבעו
צהוב. בקיץ פחדתי להחשף לשמש שמא קרניה ישברו על גופי, אפילו
את מכבי הפסקתי לאהוד ואם לא היו משכנעים אותי שצבע הצ'יפס הוא
כתום הייתי שולל מיד את כל התפריט שלי. לאחר שקיבלתי את הרשיון
ובסמוך גם את  הרכב, פיתחתי לי פרנויה שאותה ודאי כולם מכירים
והיא התחושה התמידית שמא לא נעלתם את האוטו, רק שאצלי זה שבר
את כל המוסכמות. לא הסכמתי לעזוב את אזור החניה במידה ולא
פתחתי וסגרתי את האזעקה חמש פעמים, כך למעשה הייתי קונה את
השלווה, וגם גם אני עצמי תהיתי מדוע דווקא חמש פעמים. למעשה
מאותו  הרגע התמכרתי ל"חזרות". כל פעולה היתה חייבת לחזור על
עצמה מס' פעמים שנקבע מראש. היציאה מן הבית היתה לוקחת שעות.
חבריי עד היום אינם יודעים את העומד מאחורי האיחורים הניבזיים
הללו, לך תספר שאתה לא יוצא מהבית עד שלא בדקת שמונה פעמים את
הגז, ארבע פעמים שהארון סגור ושלוקח לפחות רבע שעה לעלות ולרדת
את המדרגות מס פעמים עליו מצביע מחוג השעון. מי יאמין לי? זה
לא פשוט לצאת לרחוב ולהרגיש שיצאת למסע רדוף סכנות ממנו אין
דרך חזרה. אתה מפוחד, מביט לכל עבר, שוקל כל צעד בעודך יודע
שהזמן לרעתך. לפתע הכל הופך להרפתקה נועזת, אפילו מעבר החציה
שימש  לי כאתגר, נפסלת-נדרסת.

לאחר הפסילה/התאונה האחרונה שעברתי, בעדותי במשטרה הבנתי
לראשונה שאני מצוי בבעיה. ניסיתי להסביר לשוטר שהכל נבע מכיוון
שהיתי חייב לחזור חזרה להתחלה מפני שעברתי את הפס הלבן עם
העקב, לעולם לא אשכח את המבט הזה - הוא היה קודר חסר רחמים,
מבט שהפך במהרה לצחוק מתגלגל בליווי נחירות מרתיעות, "אתה
פסיכי" הוא צעק והמשיך להזיל ריר על החולצה המטונפת שלו, מעולם
איש לא זילזל בי בצורה כזאת. לפחות יצאתי מזה בנס, שבוע אישפוז
והביתה וגם זה בגלל שאיזה חוק מפגר חייב אותי לקחת שישה כדורי
אופטלגין.

וכך נמשכו להם הימים, בכל בקר חיכיתי כבר ללילה, רק בלילה
יכולתי קצת לברוח אומנם המחשבות הופיעו גם בחלומות. עד גיל 18
צברתי חמישה פנקסים המכילים רשימה ארוכה של "משחקים", טבלת
חזרות, חוקים והמלצות. מי כותב את החוקים? האם זה אני? זה כתב
היד שלי בודאות, הג' הכפופה והש'  המעוגלת, איך איני זוכר את
עצם כתיבתם? כנראה והייתי שבוי, אך מדוע אני כה מחויב אליהם?
שעות של ערעורים, ידעתי שמשהו לא מסתדר, אני נאבק עם עצמי ,
מקשה את חיי - איך דבר כזה יתכן?

באותה השעה בה אני נלחם עם עצמי על מנת להביא להפסקת אש, עלה
בי מן דחף לגעת בקצה מסילת הוילון ללא כל סיבה, עוד לפני
שהספקתי להבין את המתרחש סביבי נגעתי בפינות השולחן, באנטנת
הגג ובמיני פריטים ש"קראו" לי לגעת בהם. פתחתי בבהלה את הפנקס
ונוכחתי לגלות כי בעמוד האחרון הופיע חוזה תחת הכותרת
"נגיעות". היה זה למעשה הסכם ברית שנחתם בין הלב למוח שמהותו
הכרזת מלחמה נגד הנפש לכיבוש הגוף. "הם בגדו בי"  זעקתי ומצאתי
את עצמי נוגע במסגרת התמונה של ה"מונה ליסה" המצויה במוזיאון
ה"לובר" בפריס ולאחר מכן על גבי הלפיד של פסל החירות, נוגע
באישים חשובים, מטפס על פסגות הרים, שואל עצמי מתי יגיע הסוף,
היכן הגאולה.

כל המשחקים המטופשים, החזרות המעיפות, כל אלו היוו עבורם הכשרה
לשליטה מלאה על הגוף כאשר השלב הסופי הוא  ה"נגיעות", הוא
שהוכיח את בעלותם המלאה ונצחונם על הנפש. אין מה לומר זהו באמת
סוף מר, כל כך כואב לי עליו, הוא היה בחור טוב, חבר של ממש,
לוחם מורעל שאהב את המולדת, איך נקטעו חייו בשבריר שניה בגלל
"נגיעה". הזהרתי את המפקד שלי  "אל תתן לי נשק הם יבגדו בי" אך
הוא לא שמע לי -וזה קרה. בלי צדק ובלי רחמים הם רשמו בסעיף
האחרון בדף הפנקס - "הנגיעה על ההדק", עכשיו דופקים על הדלת,
מחפשים אשם, תגידו להם שזה לא אני... זה הם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/1/02 1:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נתי גבאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה