ההספד

הייתי בלוויה, אבל אל תיקח את זה כבד. היו לה כל הסיבות להיות
לוויה טובה. קודם כל, המת היה בן 88. צלול ובמצב טוב עד היום
האחרון. אמנם אלמן שגר לבד, אבל עם 4 בנים ועשרה נכדים שביקרו
אותו כמעט כל יום. ב-11 בלילה נפרד מהנכדה שהסתכלה איתו
בפופוליטיקה, הלך לישון ולא קם.  מיתת נשיקה. "הלואי עלינו"
כמו שאומרים.

סיבה שנייה, קרית-שאול. אם רוב בתי הקברות בארץ זה מדבר,
קרית-שאול נראה כמו נווה מדבר. דקלים, אקליפטוסים, ברושים,
פרחים, שבילים רחבים, מצבות נאות. כמעט מקום מומלץ לטיול של
אחר-הצהריים. ובטח מקום טוב לפגוש בו חברים ששנים כבר לא ראית.
גם מזג האוויר האיר פנים. יום חורף קריר אך לא גשום, עם הבלחות
של שמש אביבית ונעימה.

נפגשנו ברבע לשלוש ליד השער. חיבקתי את אריה, בנו הבכור של
המנוח וחברי הטוב ולחצתי יד לשלושת אחיו. אחרי זה התרחקתי
לפנות מקום לתור המנחמים. הרגשתי יד על הכתף, הסתובבתי וראיתי
את מבטו הצוהל של מוישה. כבר מזמן נדברנו להיפגש ותמיד זה
איכשהו לא יצא.

"בשביל זה יש לוויות" אמרתי
"וחתונות וברית-מילות" השלים מוישה
- מה קורה איתך עכשיו ?
- ואיתך ?
- אני כרגיל
- ואני לא
- ??????
- קנינו 1000 דונם בנגב ויש לנו חווה, אתה חייב לבוא.
- 1000 דונם ?
- זה עולה כמו חצי דונם בצהלה, ועוד נשאר לך עודף
- מה אתה אומר, והמשפחה ?
- הילדים כבר עפו מהבית, זה רק אני ותרצה. ירח דבש שני.
- ופרנסה ?
- טוב, זה בתל-אביב. אותו הג'וב באותה חברה. מראשון עד חמישי.

     בעצם, בחמישי אני כבר לא ממש עובד. לקראת הצהריים
מתחילות לרעוד לי
     הידיים ובשתיים אני עף דרומה והעולם אחר לגמרי. יש לנו
שם כרם וזיתים,
     שקדים ותפוזים ועיזים עם יופי של גבינת עיזים. אתה חייב
לבוא לסופשבוע.
- אני באמת חייב לבוא, אמרתי, כשלשיחה הצטרף קול חדש:
     -  מיקי ?
         הסתובבתי
    -  בחיי שלא השתנית. ממש כמו בתיכון
        התקשיתי לזהות את מי שזיהתה אותי כל כך בקלות. חייכתי
במבוכה.
- אניטה ?
- רבקה.
- רבקה שיינזון מהביולוגית, הייתי חברה של ארנונה, גם אתה לא
?



הרבקה הזו הפרידה ביני לבין מוישה וסימנתי לו רק רגע ותיכף
אשוב, אבל באותו הרגע התחיל מסע הלוויה ונסחפנו בזרם איטי
ומכובד שהפריד ביני לבין מוישה והותיר אותי צמוד לרבקה שהתעקשה
להעלות באוב  את כל בני ובנות מחזור ל"ג , בתיכון שבו למדנו.
את חלקם זכרתי והיו אפילו כמה שהזכרתי ורבקה לא זכרה ואחר-כך
בא תורם של המורים, חלקם נערצים וחלקם מעוררי גיחוך, כשהגענו
אל המנהל, איש מוזר בזכות עצמו, הגענו גם לקבר והשתתקנו.
סופסוף.

חלקת הקבר שנקנתה היתה קרובה לבית הטהרה ומסע הלוויה היה קצר.
מאידך היו המלווים רבים כל כך שהגענו אל הקבר כבר אחרי הקברן
סיים לסתום את הגולל. היה לי לא נעים אבל לפחות הגענו לפני
תחילת ההספדים. אריה, החבר שלי, קרא מן הכתוב. דיבר אל אבא,
דיבר עם אבא, דיבר על אבא, בהערכה, בתודה ובכאב עצור ומכובד.
הוא לא הלאה אותנו בנאום ארוך מדי וכשסיים הודיתי לו בלבי וכך
אני יכול רק לשער, הרגישו כולם.

הבנים סיימו קדיש-יתום ציפיתי לחזן שיאמר אל מלא רחמים וישחרר
את המנוח ואותנו מכל ההתחייבויות הארציות ומייד אחרי-כן יהיה
אפשר לגשת אל הקבר, להניח זר או אבן, להתייחד לרגע אחרון
ולהיפרד. אבל הדברים התגלגלו אחרת.

מן השורה השנייה פסע קדימה איש שלא הכרתי, והתייצב לפני הקבר.
" זה הרב יהושוע "  לחשה לי רבקה שיינזון   " אתה לא מכיר אותו
? "
- לא
- בשנים האחרונות הוא התידד עם אבא-של-אריה ונהיה החבר הכי
קרוב שלו

לחרדתי התברר שהרב יהושוע התכונן היטב לטקס. איש עם הדרת כבוד,
נמוך אבל זקוף, מדבר לאט אבל בטוח. דרך משקפיו עבות העדשה קרא
מן הנייר הספד עליו שקד במשך כל הלילה. הדף היה מלא מלמעלה עד
למטה בכתב-יד צפוף, ומתחתיו עוד דפים רבים. לפחות תריסר. עברו
כבר עשר דקות ועדיין היה בדף הראשון.

"הירש" כך קרא הרב יהושוע לאבא של אריה, שמאז ומעולם קראנו לו
צבי, "הירש היה אדם רב פעלים, אבל קודם כל היה אדם. איש של
אמונה. איש של חזון. איש של רחמים ובעיקר איש האלוקים. "

אני לא מומר להכעיס, אבל הדבר האחרון שאפשר להגיד על אבא של
אריה זה שהוא היה אדם דתי. אפילו לא מסורתי. רב-פעלים? בהחלט,
אבל חילוני למהדרין. התחלתי להתגרד באי-נוחות. הסתכלתי על אריה
ועל אחיו. תהיתי איך יגיבו לזיוף. אבל הם הקשיבו ביראת-כבוד
לדברי הרב וכשהתבוננתי באנשים הרבים שמסביב, ראיתי שכולם
נוהגים כבוד בדובר ובדבריו והתביישתי בעצמי. גם הייתי בלי כיפה
ואם מקודם זה לא הפריע לי, הנה עכשיו שמתי במבוכה את היד על
הראש.

חלפו עשרים דקות מאז החל הרב יהושוע לדבר. הצצתי בשעון. כבר
עשרה לארבע. מישהו משך לי את היד. רבקה רצתה לדעת מה שעה
וכשראתה הפליטה אנחה קלה.








עכשיו החל הרב יהושוע לדבר על אברהם אבינו. מישהו שלא הכרתי
לחש שנדמה לו שהשבוע אנחנו בפרשת "לך לך". הרב יהושוע הפסיק
לרגע. לא בגלל הרחש אלא בגלל שסופסוף הגיע לסוף הדף הראשון.

מסתבר שהיו קוי דמיון רבים בין "הירש" לבין אברהם אבינו. זה גם
זה עזבו בנעוריהם את ארצם ומולדתם והלכו לארץ לא זרועה. זה גם
זה ידעו קשיים רבים, עמדו בנסיונות כואבים, אך מעולם לא איבדו
אמונתם בצידקת הדרך ובעיקר בצור-תמים-פועלו. זה גם זה ידעו,
כלומר האמינו, כי בארץ המובטחת יהיו לגוי גדול מאד מאד. הרב
היטיב את משקפיו , הפסיק לרגע ועבר לדף השלישי. השעה היתה כבר
ארבע ועשר דקות. סבלנותם של חלק מן המלווים החלה פוקעת ופה ושם
נדמה היה שמורגשת תזוזה קלה של אנשים המתכוננים ללכת, גם אם
יהיה זה לפני הסוף.

צלצול של טלפון סלולארי קטע את הדומיה המכובדת שעל רקעה נישאו
דברי הרב. הצליל הצורמני שבקע ממקום סמוך מאד לקבר, פגע באחת
המצבות וניתז ממנה כמו ריקושט והתפזר לרסיסי צלילים בין כל
המלווים. עשרה אנשים נבוכים מיששו את כיסיהם, נברו בתיקיהם
ותוך שהצלצול המביש ממשיך להדהד בעוז, הוציאו נכלמים את
הניידים שלהם וניסו לכבות את הבושה. הצליל נפסק באותה פתאומיות
שבה הופיע והרב המשיך בדבריו. עכשיו השתררה דומיה מוחלטת וגם
אלה שעמדו ללכת נמלכו בדעתם, ביטלו את רצונם ובאופן לא מודע
עשו פסיעה או שניים ושבו והתקרבו לקבר.

הרב המשיך לשאת דברים בשבחם של השניים, אברהם ו"הירש". משחלפה
חצי שעה נוספת וקוצר הרוח שוב גבר, נשמע צלצול הטלפון בשנית.
הפעם לבשו כבר פני הכל הבעת אשמה כבדה ובצדק, אוי לה לאותה
בושה. משנדם הטלפון בשנית, שוב לא העיז איש להעלות בדעתו
ללכת.

הלוויה לא הסתיימה לפני חמש. כבר היה חשוך. ומכיוון שאיש מעולם
לא העלה בדעתו להתקין פנסי תאורה בשבילי בית הקברות, גיששנו את
דרכנו החוצה, כעדר סומא וחרישי.



למחרת התקשרתי לשניהם. למוישה ולרבקה. לא דיברנו על החווה בנגב
ולא על המנהל מהתיכון. דיברנו רק על דבר אחד. על הטלפון
המסתורי, שהפריע להספד של הרב יהושוע.

אולי הפלאפון של הקברן נפל בטעות לקבר, או לקבר סמוך  ?
- זה לא
- מנין לך
- הייתי שם למחרת היום בלוויה אחרת ולא היה שום צלצול.
- ובכן,
- תעלומה.

שבועיים אחרי השבעה התקשרתי לאריה. אחרי שדיברנו מספיק זמן על
הכל חוץ מאשר על הלוויה, העזתי לשאול אותו אם הוא יודע של מי
היה הטלפון שהפריע להספד של הרב יהושוע.

- אתה לא תאמין
- נו ?
- דיברתי עם הרב ובסוף דיברנו גם על זה.
- ומה הוא אמר ?
- הוא צחק.
- ומה בכל זאת ?
- אמר שהצלצול מהשמיים
- ומאיפה בדיוק הוא יודע את זה ???????????
- כי הטלפון המצלצל היה שלו...