כל אחד שמע על אגדת מפלצת האגם, אין אחד שלא שמע על כך באותם
הימים.
סיפור האגדה שעד עכשיו נשאר בגדר אגדה, סיפור שעבר מפה לאוזן
מאוזן לפה, ועד היום נפוצות שמועותיו.
רבים שלחו תצלומים "שלה", רבים רוא "אותה", או לפחות חושבים
ככה..
תום מאז ומתמיד התגורר על הגבעה שלרגלייה האגם הכל כך מדובר.
תמיד בלילה לאורו של הירח הוא נהג לטייל בסביבת האגם ולהרהר על
חיו, על אותו היום שעבר.
הוא הכיר טוב מכולם את אותו האגם, אבל לעולם לא רצה לדבר.
לעולם הוא לא ראה את המפלצת, את היצור שחי שם מזה שנים, על גבי
שנים, על גביי תקופות חיים, כפכ שטענו,
הוא הכיר טוב מכולם את אותו האגם, אבל לעולם לא רצה לדבר, לא
רצה להאמין.
לילה אחד התעורר תום באמצע הלילה שלאור שהפריע לו לשנתו,
הסתכל מהחלון וחייך חצי חיוך,, זהו היה ירח מלא, אז החליט
כשהרגלו לרדת אל האגם שלו...
הוא כתו לו שיר שתמיד כשהלך לאגם החליט לשיר אותו...
"אם הייתי מיוחד,
אם את שישי אלוהים היה יודע,
אם לא הייתי סתם,
את תפילותיי לעולם היית שומע.
אני רואה מלאך שחותך את גופו הרך,
כל טפות דמו נשטפו עליי..
ורק אילו הייתי מיוחד,
היית יודע כמה אני לבד.."
רישרוש של צדף, מבטו הוסח
האם זה ייתכן??
הסתובב אחורה ולפניו נגלתה לה המפלצת...
איזה שטויות, הוא בטח חולם, הריי עשרים ותשע שנה הוא גר במעלה
האגם, הריי לילה אחר לילה במשך עשרים ותשע שנה הוא יורד לאותו
האגם..
תום לא רצה להאמין למראה עיניו,
אבל המפלצת אכן הייתה אמיתית.
עינייה היו כמו כדור בדולח ענקי, כל כולה היה מגושם ואפילו
מגעיל, חוץ ממבטה, משהו בה אכן אנושי..
לא נשאר לרגע נוסף, ליבו פעם חזק חזק, הסתלק משם בלי להביט
לאחור אפילו לא לשניה אחת.
חלפו להם שבועיים מאותו המקרה,
מאז אותו המקרה תום לא העז לחזור לאגם.
הזדעזע כשהבין שבמשך כל הזמן הזה היא הייתה שם...
היא הייתה שם והסתכלה עליו.
לא היה יכול להיות גרוע מזה.
הוא הרגיש שמשהו חסר לו, שדברים השתנו, ואין לו כבר סיבה, אין
לו מהות.
האגם במשך כל זמן זה הפך לאיש סודו, לחברו הכי טוב..
אך המפלצת..כל כך הסיחה את דעתו.
עכשיו באמת הכי טוב מכולם את האגם, ולא רצה לדעת, לא רצה
לדבר.
.."אם הייתי מיוחד,
את שירי אלוהים היה יודע,
אם לא הייתי סתם,
את תפילותיי לעולם היית שומע.
אני רואה מלאך, שחותך את גופו הרך,
כל טפות דמו נשטפו עליי.
ורק אילו הייתי מיוחד,
היית יודע כמה אני לבד..."
רשרוש של צדף, מבטו הוסח, אוא של ירח מלא, לא יכול לישון
יותר..
קולה של הרוח הפך לשירה מתמשכת..ממש קול שחזר על שירו שלו.
כל כך כעס, כל כך מאוכזב,
קפץ מהחלון כדי לגלות מי העיז לשיר את שירו שלו.
אותו קול בקע מין האגם, ולפני שהספיק לרדת אל סביבת האגם
הקרובה, מהאופק נשקפה לו דמותה.
דמותה של המפלצת.
כמו באותו היום, הוא קפא, לא נע.
המשיכה היא לשיר את שירו וקולה סחף אותו..
את אגדת מפלצת האגם אף אחד לא יודע, חוץ מהאדם שנגע.
יצא לה מהמיים במין ריקוד מלאכותי, תנועותיה היו כל כך
שבריריות.
תום לא יכל להאמין כל גופו השתתק, כל מחשבותיו נעלמו, היה יותר
מידיי שקט..
מפלצת האגם,
אישה חסרת רגליים,
אישה כלואת סנפיר..
ואיך זה ייתכן? שאל עצמו תום כשמחשבותיו חזרו איליו..
מפלצת האגם היא בתולת ים..שהעזה להביט לו לתוך העיניים, לשיר
את שירו שלו הפרטי...
וקראה לו להתקרב.
הוא הכיר הכי טוב מכולם את אותו האגם, אך אף פעם לא רצה לדבר,
לא רצה להאמין..
"גם אני לבד..." אמרה בלחש, סנפירה זז, עיניי הבדולח לא השתנו,
מבטה כה קודר וקר..דמעת ים.
כל גופו קפא, שתק.
כל אחד שמע על אגדת מפלצת הים.. אין אחד שלא יודע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.