כסתיו הייתה בערך בת עשר היא סיימה ללמוד ,והתחילה ללכת בדרך
שהיא יודעת הביתה,היא קנתה את הממתק שהיא רצתה,נסעה באוטובוס
שהיא רצתה,ירדה בתחנה שהיא רצתה,
ולא היה לה אכפת.
היא התחילה ללכת בבן גוריון לכיוון הבית,היא דרכה על מסטיק,ולא
היה לה אכפת.
היא זרקה עטיפה של משהו על הרצפה,ולא היה לה אכפת.
ואז היא ראתה מישהו הולך לעברה,ולא היה לה אכפת. כי היא סתיו
והיא יודעת מה היא רוצה ואף אחד לא יגיד לה אחרת.
האיש התחיל לדבר איתה ,ולא היה לה אכפת. הוא לקח אותה לצד,ולא
היה לה אכפת.
האיש התחיל לגעת בה ולא היה לה אכפת... הוא הוריד לה את
המכנסיים....
סתיו בעטה בו והתחילה לרוץ,בוכה ואז היא חשבה לעצמה,מה אכפת לי
בעצם?!
למה אני רצה? למה אני בוכה?
היא נעצרה והפסיקה לבכות.נכנסה הביתה,אכלה את האוכל שהיא יודעת
שיהיה דיברה בטלפון עם החברות שהיא רצתה,הלכה לחוגים שהיא
רצתה,ולא היה לה אכפת.
היא קמה בבוקר והתחילה ללכת לבית ספר בדרך שהיא רצתה,באוטובוס
שהיא רצתה,ירדה בתחנה שהיא רצתה,ולא היה לה אכפת.
פתאום היא ראתה ילדה קטנה אולי בת שבע או שמונה נשענת על הקיר
ולא היה לה אכפת, אבל אז האיש האיום מאתמול ניגש לילדה הקטנה
וסתיו הכירה את הילדה הקטנה כי היא איתה בחוג שחיה.
והיא ראתה את הילדה צועקת ורועדת ובוכה...
סתיו ירדה מהאוטובוס ורצה לילדה מהחוג בדרך היא שיננה לעצמה,
לא אכפת לי לא אכפת לי....
