זה שוב מגיע, זה מפחיד אותי כל פעם מחדש,
יושב שם, על ספסל מעץ, יושב לבדי,
העלים נסחפים באוויר, והרוח מידפקת על פניי,
אני רועד כולי, מפוחד שם, רוצה משהו שירגיע.
מסתכל לשמיים, ורואה עננים, זה לא חורף,
זה לא קיץ, ובטח שלא אביב או סתיו,
זו עונה לא מוגדרת, רגע שעוד מעט יחלוף,
אני מוריד את ראשי ומפנה אותו לאדמה.
מרגיש עצוב ובודד, אני מרים את מבטי מעלה,
ופתאום, רואה אותך.
אתה יושב שם לצידי, מחייך.
העיניים שלך זוהרות ומקרינות לי תקווה,
אני קופא, אני מביט על פניך שוב,
ורואה שזה אתה, הופעת מאי שם.
אני מזהה כל קו בפניך, כל נקבובית על עורך,
זה אתה, אני נדהם למראי יופייך,
אתה קורא לי, אני מתקרב אליך, מנסה,
אני נעמד מולך, ואתה יושב שם על הספסל,
אני מושיט את ידיי ומנסה לגעת במרקם גופך.
והיד מתקרבת, רוצה לחוש אותך,
מנסה לגעת, ואתה נעלם.
התקווה אבדה לה, גם הזוהר הרגעי הזה,
העלים נופלים על פני, העצב חוזר אלי.
אני קם, עומד, וצועד לעבר הפחד שלי,
מביט לאחור, ורואה שאתה לא שם,
מערבולת של חול שם, על האדמה,
מערבולת של רגשות שם , בליבי.
רציתי את התמיכה שלך, לדעת לא לפחד,
אך אלוהים לא מרחם על ילדי הגן,
ואני רועד בשנית, מתקרב למכונית ונכנס,
לא מצליח להתגבר עליך, לא מרוכז,
ונכשל, שוב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.