הזמן עצר בעצור,
הביט לצדדים ותהה:
מי יגיח משמאל, מי מימין
והאמנם ייתכן כי בדרך טעה?
אותה האישה שאיתו במכונית
נראית אדישה (אם כי מעט מבולבלת)
"מה זה לך?" שאל, "ובכלל,
לאן את בעצם כעת מטיילת?"
"אני?- לאן שתיקח.
יהיה בסדר, רק סע" - היא בקשה.
הזמן, שרגיל היה בנסיעות
כאלה ובבקשות של אישה
סטה לימין אל ההרים הגבוהים
ועלה במתלול חסר אונים
מימין נפרש סדין ערפל
שכיסה את הכל עננים, עננים.
"אינך מפחדת?" - שאל במבוכה,
"קצת", היא פלטה וסגריה הציתה.
"אתה, נהג - תמשיך ותיסע
ואם ניפול למדרון, אז ניפול!" כך החליטה.
הדרך המשיכה והארץ רחקה
עד כי ניתן היה לראות רק פיסה
מארץ, מרחוב, מבית, מעץ
ומאמא, שלבטח תולה שם כביסה.
"חזור!" - היא בקשה, כי לפתע הבינה,
שהדרך הזו איננה כשירה
"אינני יכול"- זעק נואשות
"הכביש הוא אחד והדרך צרה!"
השעה מאוחרת והנהג עייף
והדרך עודה מתפתלת
מכאב ומפחד ומצער עמוק
הוא דוהר עם אישה מקוללת.
לאן הם יגיעו? לאן ישאנה?
הסוף הוא די עגום ושחור
אך לו רק ידעה שאת גלגל הזמן
לא ניתן לעולם להשיב לאחור
הייתה מבקשת לשמאל לפנות
ולא משאירה החלטה בידיו,
כי הזמן אמנם מרפא את הכל
אך לא תמיד שומר ילדיו.
נהג המונית ואותה האישה
נעלמו מן האופק ולא נראו שוב
אני מנסה לשכנע אותו
שיפנה לשמאל. אולי, כשישוב... |