אקלים החורף מעלה קיטור מעלינו בזמן שאנו מהלכים במורד הכביש
המתפורר והריק. הרוח קשה מתכתית, חדה וחותכת. השיער של אפרת
התהפך כמדוזה מתוכה, כשתלתליה הזהובים והעבים עפו החוצה
והתפתלו בטירוף. מעילי העבה עטף אותי כגולם. כל גופי התקמר
כנגד הרוח כמו רץ במשחק רוגבי שמוכן לזנק אל עבר השק. אפרת
בטרם עת לבושה כבר במעיל אביב דק, כאילו והתלבשות לעונות היותר
חמות תביא אותם יותר מהר. היא אפילו לא רוכסת אותו עד למעלה,
מה שגרם למעיל לקבל חיים משלו, כשאותו חומר חיוור וכחול טופח
כמו כנפיים שבורות כנגד גופה.
אפרת שקטה, מכונסת בתוך עצמה. עיניה, למרות שעדין בהירות
כרגיל, נראות דהויות כמו המכוניות שהשארנו מאחור. אבל לא
דהויות כמו סרבל, אלא יותר כמו תמונה שמועתקת יותר מדי פעמים.
היא פשוט לא כאן בתודעתה.
מכונית הקדילאק הצהובה שלה מתה כחצץ על דרך שנדרסה כבר מספר לא
מבוטל של פעמים. נורה אדומה על לוח המחוונים הזהירה על הבשורות
הרעות. וכשבסופו של דבר הסירה הישנה ויתרה על המאבק, היא החלה
לרעום עד שהבאנו אותה למנוחה. זה היה ברור לי שחמישים השקלים
שנתתי לאפרת לאמיתו של דבר מעולם לא הגיעו אל תחנת הדלק. אני
חושד שאת השטר שאותו היא קצרה יכולתי עדין למצוא במעמקי תיק
הקטיפה שהיא תמיד נשאה.
אפרת קיבלה לראשונה את הקדילאק כשהיא הגיעה לגיל שמונה עשרה.
למעשה הכנסת המפתח להצתה, הייתה הפעם הראשונה שהיא עשתה את
הפעולה מאז שנסענו יחד עם מורה הנהיגה בחצי השנה שקדמה. אני
זוכר שבמהלך השעורים, החבר שלה ערן, היה יושב במושב האחורי
לידי, לועס בגסות את סיגרית המלבורו שלו ושולח את העשן המסולסל
היישר על גבו וראשו של מר פרידמן. פרידמן היה כל פעם מבקש מערן
לכבות את הסיגריה. וערן ציית כל פעם, תוך שהוא מועך את הקצה
הבוער אל תוך הריפוד של מושב הנהג. מר פרידמן או שהיה יותר מדי
מזועזע או שהרגיש יותר מדי מאוים, תמיד רק המשיך בנזיפתו בלי
ממש להביע כל עמדה.
ערן היה מדליק עוד סיגריה וחוזר על אותה פעולה. אפרת רק הייתה
צוחקת בצורה מרגיזה, ופעם אחת היא כמעט שהורידה את מראת הצד של
המכונית בעוברה ליד מכונית חונה.
בצד אחד של הכביש יש שדות שוממים, קילומטרים ללא הפוגה של
גבעולים מתים. הם מכופפים ושבורים ממלחמת החורף שהתחוללה,
כשרובם נכנעו למצבם עוד לפני שהתחילה הסערה. עצים שחורים
ועקרים התנפצו אל תוך תמונת הנוף כמו זיקוקים שנלכדו לאחר
היציאה. כשהרוח מספיק תקיפה, הם נותנים רכינה אל עבר האדמה כמי
שמתאבלים על האובדנות מסביבם.
הערפל מסביב לראשה של אפרת בהדרגתיות מחלחל על ידי הקור. חוץ
מלבהות בגוון האפור שמעמעם מתחת לרגליה, היא לפתע נעשית מודעת
לעובדה שאנחנו די מרוחקים מהמכונית.
"לעזאזל!", הוא לפתע צועקת, עיניה כמו שני כדורים כחולים
שבמרכזם חור שחור. "אני שכחתי את התיק שלי".
"למה את צריכה אותו עכשיו?", אני שאלתי, כשפי רוטט מסביב
למילים. "את חושבת שנמצא בו קצת בנזין?". אני מנסה לשמור על
טון דיבור קליל, ללא הכבדות של נטיף הקרח בגופי. אני מנסה לתת
לה חצי חיוך, אולם הקור הקפיא את פי למאין עוויה לא ברורה.
שפתיה של אפרת, צבועות כענב ומלאות, מונמכות למטה משרבוב.
עד היום בו היא פגשה את ערן, אפרת הייתה במרוצה אחרי השגת נאום
הפרידה של מחזורה. כיתות ט' עד י"א היו ידועות כשנות הילדה
הטובה שלה, כשכל ההורים התייחסו אליה כהשפעה טובה על ביתם או
בנם. הייתה לה מאין הבעה מנחמת של ילדה משנות החמישים, שיער
זהוב ומבריק משוך אל תוך צמה ומעט איפור מסביב לעיניה הכחולות.
היא נהגה לדבר עם כל הורי חבריה במחוות נימוס ומעט הומור
מסולף.
הכביש הראשי נמצא במרחק של עשרה קילומטרים מלפנינו. לא סביר
שיהיו מכוניות שיעברו על כביש העפר הנטוש בשעה מאוחרת כזו.
אנחנו חולפים על פני השרידים החרוכים של מחסן ישן ושתי חנויות
מצד שמאל. הבית מצד ימין באופק נראה הרבה יותר טוב, הגג שלו
אומנם פעור פה, אולם כל שאר גופו נראה כתקין. מוסח על ידי
המבנים העצובים, אני נכשל בניסיוני לראות את הגומה מתחת לרגלי,
שמלאה עד גדותיה במים אפורים. השוק הקר יורה במעלה רגלי ואני
מקפץ מסביב עם נעל שטופה במים הקרים. אפרת בוהה בי בריקנות
כשידיה מוכנסות אל תוך מעילה.
לחוסר התחושה שנגרמת מקור יש את היתרונות שלה. היא ממקדת את
הכעס שלי, תוך שאני מסרב לאפשר לו לחמוק אל תוך תרעומת רדומה.
אני מושך את מעילי קרוב יותר סביב גופי, ומגן כנגד הקור, כנגד
הפתיחות שלי להכול. יש לי מספיק כובד בתוכי. שכבות של שיעורים
מימי הילדות תוחמים אותי, כשכבת מגן מרופדת וסגורה.
זיכרונות מהימים שהייתי צעיר כמו פקעת חיוורת של עננים. אומנם
הזיכרונות מאותה תקופה הם תמיד מותלים בספק, אבל חלק מהם
מובהרים בחדות בתוך ראשי, בעיקר מאותו קטע בזמן בו החלו להיות
להורי בעיות עם אחותי. הייתי אז בן שש, אני זוכר שרצתי אחרי
המכונית שנסעה הרחק מהבית עם אחותי בפנים. פניה היו מטושטשות
בחלון השחור, כשידה החלושה נופפה לי לשלום. אני זוכר שנפלתי על
פני בטני, אל תוך שלולית מלוכלכת שכיסתה אותי בבוץ. היא עזבה
אותי כדי ללכת לאיזה הופעה יחד עם חברתה שירה, אשר אימי ואבי
דיברו עליה בטונים כעוסים. אני זוכר שבכיתי בתוך שלולית הבוץ,
נטוש על ידיה פעם נוספת, אך לא האחרונה.
זיכרנות אחרים שיש לי קצת יותר חדים, חדים כלהב בתוך ראשי. ריח
של קטורת עולה בדמיוני, מעורבב עם עשן סיגריות שאחותי ניסתה
להסתיר. ברגע בו דרכתי על המאפרה שלה, פיסות קטנות ואפורות
ובדלי סיגריות לבנות נשפכו על כל הרצפה. ידה של אחותי התפתלה
החוצה כל כך מהר שהעוקץ החד על פרצופי הגיע לתודעתי משום מקום.
עיניה היו סדוקות מעל לגחלת הבוערת שהייתה תלויה בעצלות בין
שפתיה.
"אדיוט שכמוך. לך תביא את שואב האבק לפני שאימא תיכנס לכאן.
ואל תספר לאף אחד. אני אתן לך מכות רצח עם תוציא אפילו מילה".
אני לא ידעתי את זה אז, אבל אני מבין את עכשיו. אני רואה
בבהירות האכזרית שבאה כשההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק בזמנים
ופרצופים קצת שונים. אחותי התדרדרה אל תוך התהום, חשופה ולא
רגילה. לפרקים, הקונכייה החלולה של גופה נראתה יותר מדי
שברירית למגע. ושוב, העיניים הריקות, הפה הריק, החלל של נפשה.
היו פעמים בהם היא הייתה מתוחה כקשת, משגרת חצים של מרד
והאשמות אל תוך לב המשפחה. היא הציגה לראווה את התמכרותה כדגל
של הכרזת מלחמה.
אני זוכר את הנסיעה הארוכה בחצות, כשהיא נגררה אל מחוץ למיטתה
ונדחפה אל תוך הטנדר של הורי. אז מרכז הגמילה עם הקירות
העקרים, הבכי ושבירת העצמיות. אני זוכר את הגולמיות שהייתה
בהתייפחותה, קול מהדהד, שנשפך כנגד הקירות של המסדרון האפור
והארוך. "בבקשה אל תשאירו אותי כאן! קחו אותי הביתה, בבקשה,
בבקשה...", כמה מנומסים אנחנו במצבים של מצוקה.
אני תוהה על השנים שהיא העבירה באותו המקום. על השנאה שהיא
הרגישה על כך שהיא ננטשה תוך פקיעת קשרי המשפחה.
אפרת נאבקת בניסיון לביית צד אחד של מעילה. התעמקותה אל תוך
הכיס האחורי, מעלה חבילה של מלבורו מעוכה. אצבעותיה של אפרת
חיוורות כעצמות בזמן שהן מגששות את המצית. אני צופה בה בזמן
שלהבה זעומה מבליחה ונעלמת במחזוריות קבועה. יש לה רק סיגריה
אחת, ועל כן היא לא מוכנה לזוז עד שהיא תוכל לטעום ממנה
ולהרגיש את חומה הקטן. אני מושך כתפיים לכיוונה וגורר אותה אל
עבר תעלה, שייתכן שתציע לנו מחסום מהרוח הקרה. אפרת ממקמת את
גופה על השיפוע של התעלה ויונקת מהסיגריה שלה את כל מה שהיא
שווה.
אני לא הייתי עם אפרת בפעם הראשונה שהיא עישנה. היא סיפרה לי
על כך לאחר מכן, בלהט וקלות הדעת שיש למישהו שמגורה על ידי
התנהגותו האיומה. זה היה מיד לאחר שהיא הסכימה לשכב עם ערן.
אומנם היא לא נתנה לו בפעם הראשונה שהוא רצה, היא עשתה אתו
קודם דברים אחרים.
זה התחיל בכך שהיא ירדה לו, וערן אפילו אמר לה שהיא הייתה הכי
טובה שהוא פגש בחייו. אולם לאחר תקופה לא ארוכה הוא הצליח
לשכנע אותה שאילו היו רק משחקי ילדים. לפחות היא אמרה שהם היו
מוגנים, למרות שהם לא השתמשו בקונדומים. הוא יצא ממנה כמה
רגעים לפני שזה נגמר, ופרק את נישקו על עציץ ספטיפיליום מוזר.
אפרת הייתה מקובעת בצורה אורלית. חברים שלה נהגו לצחוק עליה
שהיא תמיד הייתה צריכה משהו בתוך הפה וזה לא היה משנה מה. זה
היה ערן שגרם לה להתמכר לסיגריות. זה היה החבר האחרון שלה
שהוריש לה את ההתמכרות החדשה, שהפעם הייתה יותר יקרה.
שנינו מטיילים בלי לומר מילה במורד הכביש הנטוש, כשאור היום
דוהה לו במהירות. היא מוכרת ללבי בצורה שרק משפחה מבינה, ואני
לא אעזוב אותה לקשרי המציאות.
אפרת ממשיכה ללכת בתוך חללה הריק. היא ממלאה אותו בעשן לבן
וזיכרונות שנעשים בהירים באשליה עצמית. החלל פשוט יותר מדי
תהומי, ושנינו צועדים בו ונלחמים בקור החד והמתכתי.
|