ספור שתחילתו מתוקה,כמו קרם שוקולד של עוגת יומולדת של ילדים,
כמו חמאת בוטנים, כמו דבש דבורים וסופו מר מריר. ויש האומרים
שתחילתו לא צריכה הייתה להיות מתקתקה כל כך ואז לא היה סופו
עגום.
ואולי?
ובעצם היכן תחילתו? והיכן סופו?
אולי ביום שמשה המכונה על ידי חבריו ,מוייש ככינוי של חיבה
וזכר לימים אחרים ששירתו יחד בחטיבת הרגלים המפורסמת, שמץ של
צבריות בכינוי מויש למרות שנולד כבן להורים אומללים פליטי שואה
מבולגריה ,שהיה בנם היחיד,ממשיכם ונושא כל חרדותיהם.
אתם בטח מכירים את ההורים, שהיו שוהים ימים ארוכים בחנות
הסדקית והגלנטריה שעמדה בפינה של המרכז המסחרי הישן של עפולה
עילית. המרכז המרובע האפרורי של מה שהיה פעם "המעברה" ,ומרבית
חנויותיו נותרו כאלו. חלקן נטושות וסגורות על מנעול ובריח
כאילו יהיה מי שירצה לפרוץ לתוכם, אפילו הנרקומנים המזדמנים לא
טורחים להעיף בחנויות אלו מבט שני.

אחרי שהתעייפו ופרשו לביתם, ואח"כ האבא גם החזיר את נשמתו
לבורא עולם, לקח מוייש את החנות . הוא היה יושב על כיסא העץ
בפתח החנות מתחמם בשמש החורפית, ונהנה מהרוח הקיצית שהייתה
בשעות אחרי הצהרים לעיתים. לא חרוץ גדול היה מוייש, ולא עשה
שינויים בחנות חוץ מזה שהביא את שושי רעייתו ושניהם עמדו שבת
אחת , סיידו את הקירות הישנים, סתמו סדקים ,ציפו את מדפי המתכת
בנייר ארונות פרחוני.
שושי חשבה שהלוואי ויכלה ככה לעשות לנישואיה ולביתה, לסתום את
הסדקים ולצפות בנייר צבעוני.אבל ידעה שמוייש כנראה לא ישתנה.
תלוי וצמוד אליה.אינו יוזם אינו מעיז.וידעה גם שלא פשוט היה לו
לגדול בבית של פליטים,ואולי מכך בטלנותו הרבה.

מכירות גדולות לא היו בחנות, בד"כ מחברות של בית ספר, קבוצה של
ילדות מחפשות מתנה לחברה, דברי מתיקה, שוקולדים, סוכריות, חמאת
בוטנים ולחמניות לילדי בית הספר ששכחו אימותיהן להכין להם
ארוחת עשר וקנו בחופזה בבקרים ,עיתונים ושבועונים, והיה מציץ
בלוהטים שבהם, עד שהחלו להגיע סגורים ואטומים בעטיפות ניילון
עבות ורק התמונה על הכריכה עוררה את דמיונו ואת חשקו.
היה הולך אל אחורי החנות, לחדרון הקטן ששימש להכנת קפה,
למילוי חוברות תשבצים, לחימום ארוחת הצהרים, למנוחה לעיתים על
כסא הנוח הישן שהיה יושב עליו ומהרהר באביו באותה תנוחה ומקום.
ורק שאביו היה מנמנם לו ואלוהים יודע לאיזה חזיונות אימה היו
לוקח אותו דמיונו, שהיה מתעורר מנמנומו תמיד מזיע וקופצני.
מוייש היה יושב על כיסא הנוח מהעץ, שפסי הצבע על יריעת הבד
שנמתחה עליו ותוקנה פעמים רבות, דהו מכבר לצבע עמום ולא מזוהה,
שרידים של תכלת כנראה.
מוייש היה מהרהר ומתעורר כמוכש נחש.אך מחשבותיו והרהוריו היו
שונים בתכלית. היו מחשבותיו של גבר בשנות הארבעים של חייו שלא
ניסה ולא העז לעולם.והיה סגור בביתו וחנותו ורק דמיונו על
הבחורות הערומות למחצה בעטיפות הפלסטיק ,הביא אותו לידי
ריגוש.

בצהרים היה יוצא לרחבה הקדמית המרוצפת , משוחח עם דוד מחנות
הירקות שלצידו, דוד היה מספר לו עלילותיו, ואיך פגש את זו בחוג
של ריקודי העם ברחבה של העירייה במוצאי שבת, ואיך היא הלכה
איתו מאחורי השיחים בדיוק ליד האנדרטה לחללים ושם מצצה לו
ואפילו לא ביקשה ממחטה.
ואיך בשבת, שהיה בברכה  עם האישה והילדים , קפץ למים ובדיוק
הייתה שם דבורה שהיא גרושה המון שנים כבר, ופה משחק של רגלים
ופה ידיים, וככה מתחת למים נתנה לו להכניס את היד מתחת לבגד
הים שלה.
מוייש היה מקשיב מרותק לסיפוריו של הגבר הזה, והולך לאחורי
חנותו , יושב על כיסא הנוח ומהרהר את שלו.

לפעמים היה מדבר עם סוניה מהחנות של הצמר וחוטי התפירה שהייתה
בדיוק מאחורי הפינה של המרכז המסחרי של המעברה הישנה. לסוניה
הייתה חנות ממש מסודרת ,תענוג היה להיכנס אליה. שורות של פקעות
צמר בצבעים שונים. גלילים ארוכים של בדים צבעוניים, מגרות עץ
מלאות חוטי תפירה, מחטים ושאר חפצים . והכול בסדר מופתי כל
כך.
כמו סוניה עצמה, שעלתה מרוסיה בעליה הישנה ,מזמן בשנות ה-70,
אלמנה כנראה, בלי ילדים,שבעמל ידיה אחרי שעבדה שנים כאחות
מעשית בבית חולים "העמק" הצליחה לקנות בדמי מפתח את החנות
והפכה אותה לחנות של צמר. סוניה רק לא ידעה כנראה שבארץ החורף
קצר מאד, שנשים כבר לא סורגות גרביים וכובעי גרב לחיילים, וגם
הנכדים מעדיפים סווטשירט עם תמונה של פוקימון למשל.

וכל זאת ישאל הקורא ,ועל מה ולמה ספור שתחילתו מתוקה וסופו
עגום.ולכן אקצר .

יום אחד בצהרי היום נכנסה סוניה אל מוייש כדרכה לשתות כוס של
קפה חם, שכן למוייש הייתה גזיה של ממש ולא רק תרמוס עם קפה
שהתקרר מהבוקר. מוייש שמח לחברתה.אישה נאה ,בת גילו כנראה אם
כי לא שאל לעולם, עיניה סקרניות ועליזות למרות שחייה כנראה היו
קשים. מוייש היה ישוב על כסא הנוח עיניו עצומות, ורק הגיליון
האחרון של הירחון הארוטי על ברכיו.
הסתכלה סוניה אל עיניו הסגורות של מוייש , הביטה אל רגליו, ואל
ידו המונחת על מפשעתו. חייכה לעצמה,והשמיעה קול של השתעלות קלה
שיחוש שאינו לבד, אם כי סקרנותה הייתה גדולה מה היה עושה לו
היה לבד? מוייש קפץ ממקומו בבהלה של רגע. שאלה אותו סוניה ,מה
הוא עושה, ולמה הוא מביט בעיתון כזה? ומוייש לא ידע מה לענות.
היה נבוך כולו והציע שיכין קפה.

סוניה אמרה לו שיביא גם ממרח שוקולד וחמאת בוטנים ואם יש גם
דבש, ומוייש , כדרכו למלא רצונן של נשים מיהר לחלקה הקדמי של
החנות והזדרז להביא חזרה.שלא תהיה רעבה סוניה חלילה.
כאשר הסיט את הוילון של החדר האחורי הייתה סוניה יושבת על כיסא
הנוח המרופט , לבושה בחזיה שחורה עם דנטלים ושדיה הענקיים נראו
עוד יותר טוב מאשר של הדוגמנית האחרונה שחקר את גופה. פורצים
מחזייתה , נשפכים אל גופה, מוחזקים בפיסות התחרה השחורה, וכל
וריד ונים שעל כל שד נראים לעיניו. והפטמות, גדולות וחומות
ובולטות, נראו כל כך קשות מבעד לחזייה השחורה שקופה.
מוייש היה נדהם, מעולם לא שוחחו ככה אישית, ופתאום סוניה
מחנות הצמר והחוטים מתפשטת לו בחדר האחורי. אבל מה לתדהמתו
ולתשוקה שפתאום העבירה אותו על דעתו ונימוסיו הטובים. שכח את
הקפה שהציע לה, שכח את שושי, שכח לנעול את דלת החנות הראשית,
ורק רצה לטמון את ראשו בחזה הענק שלפניו.
אבל לסוניה היו כנראה רעיונות אחרים, הורתה לו בטון של שחקנית
פורנו גרמניה, להוריד את מכנסיו, ועכשיו את התחתונים. מוייש
היה כל כך להוט ולא התבייש בכלל למרות שאם היה חושב על זה, היה
נבהל מעצמו. סוניה אמרה לו שיוריד את תחתוניה, ועכשיו שימרח את
פתחיה בממרח שוקולד ,ואח"כ בדבש ובסופו של דבר ביקשה גם חמאת
בוטנים.

כשהייתה מרוחה מתוקה כולה, נתנה לו ללקק את מתיקותה והוא חש
מאושר באדם.יושב אדם, בצהרי יום באחורי חנותו המשמימה, לפניו
אישה דשנה ,ערוותה לפניו בולטת ומזמינה ולשונו מטיילת בתוכה
כאילו היה ילד בקערת העוגה המוכנה לשבת. וכמה הייתה קערה זו
מזמינה ומפתה .
ועכשיו אתה תשב על הכיסא היא אמרה לו באותו טון ששמע כבר קודם,
הוא התיישב והיא התיישבה עליו, כאשר היא מכוונת את פיתחה
האחורי אל שרביטו המתוח.

מוייש היה מאושר באדם. אישה מופלאה ודדנית שכזו, נותנת לו לבקר
במשאת חלומותיו הכמוסים ביותר. לו רק היה מציע את זה לשושי
,היה ישן בסלון חודשיים. חשב על דוד הירקן, ואיך הוא יקנא בו.
ואולי לא יספר לו בכלל? וכל מיני הרהורים עברו במוחו ,כדי
להישאר אצלה כמה שיותר. ולא הרגיש כמה היא כבדה על ירכיו
הרזות.

אבל עוד תנועה ועוד אחת, ומוייש לא הצליח לחלץ את עצמו ממנה.
נשארו דבוקים כמו זוג כלבים. מזל שבדיוק דוד הירקן בא לשאול
למה מוייש לא פותח את החנות כי כבר אחרי ארבע, ונכנס לחדר
האחורי. תחילה צחק צחוק גדול, אבל שהבין את גודל הדבקות , ניסה
להפרידם, הביא מים קרים ומים חמים, וכל מה שחשב עליו. ואחר כך
אמר שיצלצל לאמבולנס . ועד שהגיע האמבולנס התמלא המרכז המסחרי
הנטוש שבמעברה הישנה בכל מיני אנשים וזרים, וכולם ראו את שני
החובשים לוקחים את מוייש בלי מכנסיו שסוניה יושבת עליו גבה
אליו, וחזייתה השחורה לעיני כולם ושניהם יושבים על כיסא נוח
ישן ומרופט שצבעיו דהו מזמן, אולי היה פעם בצבע תכלת.