פעם בא איזה מליונר לשכונה שלנו והציע עשרים מליון דולר,
לראשון שיזיין את אמא שלו.
סתם ככה.
כנראה שהיה מליונר דפוק ומשועמם.
אמא שלי אמרה שעשרים מליון דולר זה המון כסף ומייד הבנתי
שההצעה שלו לא תעבור לסדר היום.
אני הייתי בן שתים עשרה וחצי וכבר התחיל אצלי כל הקטע של
האוננות והשפיך אבל  לא נמשכתי לאמא שלי כמו שאר הילדים
הנורמלים.
תבינו, אם הפסיכופאט ההוא היה מציע מאה אלף דולר, לא הייתה
התלבטות בכלל, אבל עשרים מיליון?
זה סכום שמסדר אותך לכל החיים.
אמא שלי קראה בבריטניקה  שקרובי משפחה מדרגה ראשונה לא נמשכים
אחד לשני בזכות הריח הדומה שהם מדיפים.
לכן תכננה להתמרח במיצים ואגינאלים של מישהי מהכיתה שאני חושק
בה.
וזה לכשעצמו הרג אותי,
אלף כי השאלה הזו מביכה מאוד ובית איך היא תתמרח בזה, ממש
מסובך לחשוב על כך.
כבר רציתי לדלג על הכל, לתקוע אותה ולשים איזה מליון על
היפנוזה שתחסל לי את  הטראומה, אבל אמא שלי טענה שבחיים לא
יעמוד לי.
אני יודע מה עובר בראש שלכם.
אבל לא יעזור לכם כלום, אני הגיבור של הסיפור. עם כל זה שאתם
מגנים את עצם הקונפליקט, אתם מתים לדעת אם זיינתי את אמא שלי
והבאתי אותה ב עשרים מליון דולר, או שלא שעיתי לאתגר ובחרתי
לעבוד כל החיים שלי בשביל משכורת שבדוחק מספיקה למשכנתא
טיטולים וחוצלארץ פעם בשנה. מבחינה מסויימת בא לי להעניש אתכם,
לסיים את הסיפור כאן ועכשיו ולהשאיר אתכם בחוסר הידיעה. אבל
אני אתעלה על עצמי: סטרייט טו דה פויינט, זיינתי אותה. זיינתי
אותה והיה גועל נפש כי היא צרחה מהנאה.
אבל לא קיבלתי גרוש. כי שעה לפני שעשיתי את זה, מישהו מהשכונה
הקדים אותי ולקח את כל הקופה.
אמא שלי ביררה ומצאה שהוא קרוב משפחה של המליונר.
היא נסתה לשחק על הטיעון המשפטי שנהוג במבצעים כאלה שההשתתפות
אסורה על עובדי קרובי ובני משפחת עורך המבצע, כמו שכתוב
באותיות הקטנות בהגרלות של עלית. כשזה לא עבד היא דיברה אל
המצפון שלו, שייתן משו, אפילו שייזרוק איזה מיליון "כדי שהילד
לא ייתבאס". אבל המליונר נצמד לתנאים שהציב בהתחלה. הייתה לו
מילה של גבר- כמו שנתן את כל הבוחטא שהבטיח, ככה לא נתן אגורה
מעבר.
אמא שלי לקחה את העניין ממש קשה. היא לקחה אותי איתה לסיבוב
בעולם והבטיחה שתזדיין עם הבן שלה, תאכל את החרא שלו, למעשה
תעשה הכל תמורת עשרים מליון דולר. יום לפני שתכננה לעשות חזרות
על העניין של לאכול את הקקא, רצחתי אותה. חנקתי אותה בשנתה.
עד שנזכרה להתעורר, כבר מתה.
אחר כך חזרתי לארץ.
עכשיו אני מקווה להכיר בת זוג שבבוא היום גם אתחתן איתה ואביא
ילדים לעולם. עם כל הבנאליות שלי, מאוד חשוב לי לעשות הכל כדי
לחזור לפסים נורמלים.
טוב, נכון שזה נושא מחורבן לסיפור. אבל זה סיפור אמיתי, מילה
במילה.
במקום שאין דמיון ויצירה, משתלטת הדקומנטריה. מה לעשות.