תכתבי עד שתצא לך הנשמה, עד שלא ישאר פירור של מחשבה אצלך
בראש,
כי זה הדבר היחידי שאת יודעת לעשות, הכתיבה זה הדבר היחידי
שמחזיק אותך עוד פה .
תכתבי עד שלא ישארו בך עוד רגשות שאת כל הרגש תקח המילה.
והמילה לפעמים יותר חזקה מהכל.
תכתבי, כי הכתוב לא יכול לענות לך, לא יכול לאכזב אותך, לא
יכול להציק לך.
תכתבי עד שתרגישי מותשת ועייפה, ולא יהיה לך כוח כבר לחשוב על
כוחה של מילה.
תכתבי כי לדבר כבר אין לך עם מי, אז תכתבי.
תכתבי כי אף אחד לא יכול לשפוט אותך , המילים מצילות אותך, אז
תכתבי.
היא כותבת.
היא כותבת כדי לא לחשוב, כדי לא לשמוע, כדי לא להפגע.
היא כותבת כדי שאף אחד לא יענה לה בחזרה.
כותבת,
עד שיגמר גם הכוח לה, עד שתעלם ההרגשה הזו שאופפת אותה, שמציקה
לה.
היא כותבת, כי אין יותר עם מי לדבר ואני אמרתי שלכתוב זה
הבריחה הכי טובה מהכל. כי הרי פה מאחורי המילים, אין אף אחד,
רק דמות שכל אחד יוצר לו בראש, כי פה מאחורי המילים היא לא
יכולה להפגע, כי המילים הן החברות הכי טובות שלה.
המילים שלה, היא מתחבאת מאחוריהן, הן שומרות עליה הן מצילות
אותה.
המילים האלה שיהפכו עוד כמה ימים למשהו עמוק בתוך הזיכרון של
מישהו.
תכתבי,
כי כשאין לך כבר מה לומר, וכשלא מעניין אותך כבר דבר, חוץ
ממחשבות טורדניות שמסתובבות לך בראש, אין לך מנוס חוץ מלכתוב.
לכתוב את יודעת הכי טוב, וגם בזה את לא מעולה.
אני כותבת.
כדי לא לחשוב, כדי שבסוף היום אני אוכל להגיד שהיום אמרתי את
כל מה שהיה לי, שהיום הורדתי מהלב את כל האבנים שהיו לי,
אבל כבר גם זה לא עוזר.
המילים מתעתעות בי, משקרות לי.
יש פחד אחרי המילים.
יש יאוש מאחורי הכתיבה.
את כותבת כדי לא לחשוב, כי לחשוב זה לא הפיתרון שלך, לחשוב
בשבילך = להפגע.
אז תכתבי,
תכתבי עד שתפלי. |