מהרגע בו נפגשו עיניהם, לא הייתה לרוי שום כוונה לתת לשום דבר
להפריד בינו לבין יאנה - גם לא למוות. הוא נולד בכפר קטן, על
גבול המישורים החוליים והשחונים בדרום הרחוק, ומגיל צעיר נאלץ
ללמוד את המלאכה הקשה מכולן: שרידה. הוריו נטשו אותו, יחד עם
כל שאר המבוגרים בכפר, כאשר הבצורת ייבשה את הבארות וחסמה את
הדרכים בסופות חול. בשיירה איטית, מאובקת, פניהם עצובים
ולחייהם חרוצות בשבילי דמעות, עזבו ההורים והמבוגרים את ילדי
הכפר מאחור. הם ידעו שאין להם במה להאכיל את ילדיהם, והעדיפו
להציל את עצמם בצעידה נואשת אל אזורים פוריים יותר, מאשר למות
עם ילדיהם בכפר. שעות ספורות לאחר ששיירת ההורים, הולכי - רגל
כפופים ומוכי-אשמה, נעלמה מאחורי הגבעה, הופיעו הזאבים.
מורעבים היו, וצמאים, בדיוק כמו הילדים המפוחדים שבכפר, וקיוו,
במעמקי מוחם החייתי, כי בכפר האנושי יוכלו למצוא מים ומזון.
והנה הם עמדו במרכז הכפר, גופם פונה אל קבוצת מבני-העץ שבה גרו
הילדים והוריהם, שיניהם זבות ריר ועיניהם הקטנות מחפשות אחר
טרף, פרוותם מתוחה על גידיהם הרזים וכל שריר בגופם מוכן לתקוף
ולטרוף.
הילדים המבוהלים לא יכלו לעמוד בפני הזאבים בשום צורה - ורק
רוי, מהקטנים והבלתי-נחשבים שבילדים, זחל אל תוך המזווה הפרוץ
של הקצב, לקח את פיסת הבשר האחרונה שמצא שם, והניע אותה
באיטיות מול פניהם של הזאבים. גרגור עצבני בקע מגרונם, הטורפים
הביטו בילד האוחז בפיסת בשר כאחוזי תרדמה-היפנוטית. כאלו הטיל
עליהם רוי כישוף משונה כלשהו, הורמו מעל עשרה לועות אל ידו של
רוי. "עוד לא... עוד לא... עוד לא...", מתח אותם, מתרחק ומתרחק
כמו סרטן האוחז בפיסת דג. הוא לא ידע מה נמצא מאחוריו, הוא לא
יכל לדעת - כל נפשו, מעיניו הירוקות ועד רגליו הקטנות, מרוכזת
בלמשוך אליו את תשומת הלב של הזאבים - מבלי לשבור את קסם
תשומת-הלב שלהם. מישהו, חשב, מישהו יעשה כבר משהו - מוחו לא
הספיק לחשוב מה, כאשר לפתע, מלווה בצלצול רועם, נפל לוח מתכת
ענקי על הזאבים והם נקברו תחתיו. רוי לא היה מוכן לזה, הוא
זועזע בדיוק כמו הזאבים - הלוח נפל פחות ממטר ממנו - אבל הם
היו תחתיו, קבורים לעד, והוא חי, מתנשם באיטיות, אוחז עדיין
בפיסת האומצה שלקח כפיתיון. עברה עוד כדקה עד שנזכר להביט
למעלה ולראות את מיטיבו. מעליו, על גג חנות, עמדה יאנה, ילדה
קטנה וזהובת-שיער, אוחזת בסכין גדולה בחיוך מנצח. היא ניסרה,
לא בלי מאמץ, את השלט המתכתי הגדול של החנות שלידה, הפילה אותו
על הזאבים.
"בואי יאנה. הזאבים מתו - אפשר ללכת מכאן", אמר רוי. ושניהם,
רוי ויאנה, שני ילדים שעדיין לא מלאו להם עשר, יצאו את כפר
הולדתם יד ביד, משאירים מאחוריהם את הבתים המתפוררים באש השמש
היוקדת, ואת שאר ילדי הכפר, שחייהם הפכו קלים הרבה יותר ללא
איום הזאבים.
רבות עוד יסופר על חצייתם את המדבר הנורא. כיצד חצו שני ילדים,
שמשחקים ולימוד קריאה וכתיבה היו כל עולמם עד אותו רגע, את
המדבר שעצמות השיירות מן העבר ממלאות אותו בטורים ארוכים של
שרידים לבנים מתפוררים, לא אדע. המבוגרים של הכפר, שעזבו כמה
ימים לפניהם, לא הגיעו מעולם לשום מקום, ומקום קבורתם בין
הדיונות הקטלניות לא נודע. אך רוי ויאנה, יד נעלמה הנחתה אותם,
או שאולי היה זה מקרה ממוזל ביותר (אם יש דברים כאלו), הגיעו,
אחרי תלאות מרובות, לעיירת-הספר הנמצאת על סף המדבר. שם,
לראשונה בחייהם, ראו ענן גשם גדול העומד מעל העיירה, וספגו את
הלחלוחית הבריאה של מים רעננים היורדים מן השמיים על הפרצופים
הלוהטים שלהם.
בעודם הולכים ברחוב הראשי, מביטים מסביבם ומחפשים וו כלשהו
לתלות בו את תקוותם, מי הגשם ניגרים מפניהם, משערם, מבגדיהם
המטולאים, עצרה מולם קבוצה קטנה של פרשים, בראשם רוכב בודד, לא
חמוש, לבוש בגלימה שחורה כבדה ועוטה מגבעת, שחורה אף היא.
הילדים לא ידעו, וגם לא יכלו לחשוב, אם האיש לובש מדים או
חליפה או גלימה שחורה האמורה לכסות עליו מפני הגשם.
"בני כמה אתם, ילדים? איפה ההורים שלהם?", שאל אחד הפרשים.
רוי ויאנה הביטו זה בזה. עיניים כחולות הציצו בעיניים ירוקות,
ולא היה להם מושג מה לומר. הוריהם עזבו אותם, ביתם הרחק
מאחוריהם, ולימי החצייה של המדבר אין מספר. הם לא חשבו על הזמן
כשהלכו בשמש הקופחת, כשחילקו ביניהם את טיפות המים האחרונות,
וכשניסו לבחור באיזו מהדיונות שסביבם תימצא האכזבה הבאה בדמות
באר מים חרבה.
"קחו אותם", אמר השליח לבוש השחורים לאחר כמה שניות של שתיקה
מפיהם.
ועדיין הם שתקו, לא יודעים מה קורה איתם, אינם מסוגלים להסביר
את האירועים שקרו להם, שאותם גם התושבים המקומיים לא ממש יכלו
להסביר, כך אני יודע ואולי גם אתם, אם הבנתם לאיזו ארץ הגיעו
שני הילדים, ובאיזו מצב היא הייתה, ומי היה השליח השחור שפגשו.
רוי אחז בכנף הגלימה של יאנה, מונע בכל כוחו מהפרשים להפריד
ביניהם.  כעבור כמה ימים, כאשר הפך הגשם, שלא פסק לרדת מהרגע
בו יצא מהמדבר, לרעל לבנבן וקטלני, עטף השליח את הילדים בבד
עבה, והניח אותם בעגלה מכוסה, יחד עם עוד ילדים שאספו ברחבי
המדינה - שאותה לא ראה רוי יותר מדי מתוך העגלה האפלה.
מתוך הסיפורים של הילדים, שהקשיבו לשיחה של השליח עם האמהות
שלהם, הבין רוי שהשליח אוסף ילדים קטנים מכל כפר ועיר ויישוב
שהוא מגיע אליו, ובדיוק כמוהו יש עוד שליחים. כל הילדים אמורים
להיות הנשק הסודי של המדינה הזו, שניסתה כבר את כל הנשקים
האחרים, נגד מכשפה מרושעת מארץ דנמרק, שמקנאת בנהרות הכחולים
ובהרים הלבנים וביערות הירוקים של המדינה היפה ביותר בכל
היבשות המוכרות, ולבשה צורת דרקון נורא הממטיר גשם רעיל ומסתיר
את עין השמש מכולם. רוי לא הבין איך הילדים אמורים לעזור
במלחמה, אם הצבא כבר נשלח למצוא את הדרקון ולהרוג אותו, ולא
שב.
לכל אורך המסע המוזר, הקודר, בעגלה המכוסה והמלאה בצפיפות עד
אפס מקום בילדים קטנים, מייבבים, שמלפניה מתנשאת דמותו האפופה
מסתורין של השליח לבוש השחורים, ישבו רוי ויאנה בפינה, ידיהם
משולבות והם מכורבלים בשמיכה העבה שנתנו להם. הם לא דיברו עם
אף ילד, לא בכו ולא קראו לאמא, וגם לא ביקשו לצאת ושישחררו
אותם. הם שמחו לכל טיפת מים שניתנה להם בחינם, ואכלו בתיאבון
כל מנת אוכל שהוגשה להם, ואף ילד לא הבין למה הם כל כך מאושרים
לאכול דייסה פשוטה.
לבסוף נגמר המסע, בסככה גדולה, שהעין לא יכולה לעכל והמוח לא
יכול לקבל את גודלה, המלאה כולה בילדים, חלקם יושבים בשקט
ומתייפחים, אחרים מייבבים וצורחים בקול. ומעל הסככה, מאופק ועד
אופק, הענן השחור, הדרקון המסתורי, שאת פניו אף ילד לא רצה
לראות, ואפילו המבוגרים רעדו ממנו בלילות. הדרקון ריחף נמוך,
הבטן המחורצת שלו כמעט נוגעת במגדל הגבוה, שלרגליו הוקמה
הסככה.
לפתע חש רוי בריח מקולל, מחניק, זר. אש אחזה בסככה, מבעירה את
הקירות, לוחכת את הגג העשוי בד, מתערבבת באבקה הקרושה שהותיר
הגשם, צובעת את פני הילדים המפוחדים, הדומעים, בלהבות כתומות
ואדומות. כל הילדים, כמו מקהלה בלתי-מכוונת, החלו לבכות
ולזעוק, קוראים למבוגרים שהביאו אותם לשם להציל אותם, מנסים
להגיע בזעקה שלהם אל המגדל, בו נמצאו מנהיגי המדינה שנתנו את
ההוראה להצית אותם, מסתתרים מאחורי חומות אבן וחרכים ממוגנים.
שוועתם עלתה למעלה, כמו מבין טיפות הגשם הנורא, עד לאוזניו של
הדרקון, שהלך והנמיך וירד והתקרב אליהם, רוח מפזרת את קרעי
העננים סביבו, חושפת, לראשונה מזה חודשים רבים, את קרניה של
השמש הבריאה. אבל רוי לא הביט אל השמש, אלא ליאנה, והבין שהוא
חייב להציל אותה, מהלהבות ומהדרקון ההולך ומנמיך עליהם, מהותו
הנוראה קטלנית עוד יותר מהלהבות, שבערו בצידי הסככה אך לא
בתוכה.
רוי תפס את ידיה של יאנה, שנקפצו סביב ידיו, והרים אותה מעט
באוויר, מבטו מרוכז אל הענן השחור שבו היה הדרקון, פניו
מבצבצות ממנו כתנין מתוך הבוץ, עיניו המרושעות, תהום של רוע
נשקפת מהם, משני צידיו של לוע מזעזע, פעור מעט, מוכן לאכל את
כל סביבתו באש. הדרקון, שהיה מכשפה שלמרות הכישוף האפל שהטילה
על עצמה עוד נותר בה שמץ אינסטינקט אימהי, ניצוץ להבה אחרונה
שעוד לא כבתה, ירד לבדוק מה פשר הילדים הזועקים והבוערים, ואז
נתקלו עיניו ברוי ויאנה, עומדים מולו, ילדים בוכים בהיסטריה
סביבם, ורוי פוסע אחורה באיטיות מהפנטת, באותו צעד שרגליו זכרו
בעל-פה מאותו יום שמש נורא שזאבים טורפים ניצבו מולו. רוי פסע
לאחור, מושך את תשומת הלב של המפלצת איתו, עיניה ממוקדות בו
ובטרף שהעמיד מולה, יצריה של המכשפה נאבקים בה ומשיטים אותה
לאט, כל מילימטר גובה מחיר פנימי עצום, אל עבר הילד האוחז
בילדה, שכמעט התעלפה מהריח הנורא הפחד.
שוב פעם קיווה רוי שמישהו מאחוריו יודע מה קורה, שמישהו הכין
משהו, שאותו כוח לא ברור שהוציא אותו מלב הסכנה בכפר-הולדתו
שבמדבר, יפעל למענו גם עתה. רגליו פסעו לאחור בצעד קבוע כמעט
מעצמן, ידיו אחזו חזק ביאנה, ומעליו, הלך והנמיך צורתו הנוראה,
הדרקון, היצור המכושף האיום מכל, תוצאת הכישוף שרשעותו אינה
ניתנת להבעה שהטילה המכשפה על עצמה.
לפתע הרעים רעם ונשמע קול נפץ עז, מחריש אוזניים, קורע חושים.
הקטפולטות במגדל השמיעו את דברן, וגופו הענק, הנפוח מעשן
ומרוע, של הדרקון נפגע פגיעה ישירה, ואז עוד אחד. רוי המשיך
ללכוד את עיניו של הדרקון במבטו, אבל היו אלו עיניים כבויות,
שניצוץ אחרון של מוות הוא כל מה שהאיר אותן. הדרקון נפגע,
צורתו החלה להתעוות, ובעוד יבבת-מוות מקפיאת-דם נשמעת, צנח חסר
רוח חיים והתרסק על שרידי הסככה שעדיין בערה. רוי הרפה לבסוף
את עיניו להפסיק ללטוש אותן בדרקון. הוא אחז בידיו את יאנה,
והביט קדימה, אל גופו הענק של הדרקון המת, תחתיו נקברו כל
הילדים האחרים, שותפיו של רוי למסע הארוך לרוחב הממלכה.