אני מעוצבנת. לא, אני פגועה. לא, בעצם כבר עברתי את השלב הזה.
עכשיו אני פשוט כועסת, וקצת מאוכזבת. אבל יותר כועסת. וכל כך
כועסת, שכבר לא אכפת. אני יודעת שזה מוזר, אבל הכעס (וגם
האכזבה) כבר הציפו לי את כל הראש, את כל הלב, הם זורמים לי
בעורקים, מרתיחים את כולי. כל כך מרתיחים עד שהתאדתי, נעלמתי
לגמרי לכמה זמן. אבל אז חזרתי. חזרתי בדמות אחרת, בן אדם קצת
שונה, לפחות משתדלת להיות. אני משתדלת לא לשנוא, לא לכעוס, לא
לקחת דברים אישית וכך לא להיפגע. אני לא מצפה לשום דבר מאף
אחד, וכך אני לא מתאכזבת, לעיתים מועטות מופתעת לטובה. אני
פשוט חיה, עושה מה שיוצא, בלי לחשוב על התוצאות יותר מדי.
לפעמים כן חושבת על התוצאות, יודעת שהן יהיו רעות, אבל פשוט לא
עושה שום דבר כדי למנוע אותן. כי לא אכפת לי יותר מדי מה יקרה
לי. זה לא ששכחתי מה שעברתי, בכלל לא. אני לא אשכח שום דבר,
לאף אחד, אף פעם. אבל כל הרגשות הרעים, כל מה שגרם לי לשנוא את
עצמי כל כך, מה שגרם לי להיות כל כך מדוכאת, כל כך מבולבלת, כל
כך מהורהרת, כל כך חסרת מנוחה, כל כך לא שלווה, הם פשוט התגמדו
והתכווצו לתוך כדור קטן, שהודחק כל כך עד שהתגלגל לו עמוק אל
תוך הלב שלי. הוא נמצא כל כך עמוק וכל כך בפנים, עד שלפעמים
אני אפילו כמעט שוכחת שהוא שם. פעם, בהתחלה, הוא עוד בחוצפתו
היה עולה קצת למעלה, מזכיר לי לא להתעלם ממנו. הוא לא רוצה
להישכח, לא מסכים לסבול את ההתעלמות הזו שלי כלפיו. הוא רוצה
לצאת החוצה ולהפגין את כל הרגשות שלו, אפילו שהם קשים
ומכוערים. הוא צועק לי: "היי, אני פה! אני רוצה תשומת לב, רוצה
יחס. אני רוצה שתתמודדי איתי!". אבל הוא פשוט לא מבין. הוא לא
מבין שאני בכלל לא רוצה אותו, ושאני לא מסוגלת להתמודד איתו.
לפחות לא לבד. הוא לא מבין שאני שונאת אותו, את כל מה שיש בו,
את כל מה שהוא גרם לי לעבור. בעצם אני לא ממש שונאת אותו, אלא
את אלא שגרמו לי להרגיש את כל הדברים האלה, שעכשיו אגורים
בכדור. אני יודעת שזו לא ממש אשמתם. הם לא ידעו שאני כל כך
קטנה ופגיעה, שאני לוקחת הכל כל כך קשה. ובגלל זה הבנתי שאני
לא יכולה לשנוא אותם או לכעוס, הם עשו מה שטוב בשבילם ועזבו.
אז עכשיו אני כבר לא שונאת, השנאה כלפיהם אגורה בתוך הכדור.
ובינתיים אני חיה לי בהתכחשות לכדור הזה, שכבר לא מעיז להראות
את פרצופו למעלה. הוא הלך לישון. אני לא יודעת איך הוא ישן לו
בתוך כל הסערה הזאת, אבל הוא מצליח. וטוב שכך. אני ממשיכה
להתכחש אל עצמי ואל הכדור, אבל יודעת שאני לא אצליח לעשות זאת
לעד. יום אחד זה יתפוצץ, כי יום אחד הוא יגיע. יום אחד יגיע
הבן אדם שיוכל לעזור לי ולהציל אותי. הוא יצליח לקלף ממני את
הקליפה של האדישות והשטחיות שעטפתי. הוא יקלף ממני שכבה שכבה,
לאט לאט, בעדינות, זהירות והתחשבות. הוא ידע כמה רגישה אני,
כמה פגיעה, והוא ידע להיזהר. הוא ידע שיש בי משהו שהוא עוד לא
יודע, שהוא עוד לא מבין. וזה יסקרן אותו, הוא ירצה לפצח אותי.
הוא יתמכר אליי, למסתוריות המסוימת שיש בי. הוא לאט לאט יחפור
בי, כל פעם יגלה משהו חדש. הוא יגיע עמוק יותר ועמוק יותר,
והוא יאהב את כל מה שהוא יראה. הוא יסתקרן וימשיך, נדהם מהכל.
ואז, ביום בהיר אחד, כשנשכב על הדשא באיזו גינה ונביט אל
השמים, הוא יגיע לשם, הוא יגיע אל הכדור. ובגלל שאני כ"כ בוטחת
בו, אני אחליט לספר לו הכל. ואז הכדור יעלה לאט לאט למעלה
ויציף את כולי, ואני אזכר שוב בהכל, בכל מה שהצלחתי כבר
להדחיק. אני אשתוק לשניה, שתיקה מוזרה כזו, ואז אני אתפוצץ
ואתפרץ ואבכה המון, ובין דמעה לצעקה אני אשפוך את כל הסיפורים
וכל הכאבים והאכזבות, ואני אצרח ואשתגע וארוץ בסיבובים בגינה
ואלך אל העץ שאני הכי אוהבת ואבעט בו המון, אבעט עד שיכאב.
והוא ישב שם ויסתכל עליי, יחכה שאני אסיים, שאני ארגע קצת, כדי
שהוא יוכל להתחיל לעזור לי. ואז פתאום הוא יקלוט שאין לו מושג
מה לעשות איתי, ושכנראה אני באמת מסובכת מדי בשבילו, כמו
שטענתי פעם, לפני שהוא ידע. אז הוא פשוט יקום וילך בחוסר אונים
ועם כאב לב גדול. והוא ישנא את עצמו בגלל שהוא לא יודע מה
לעשות, והרי הוא כל כך אוהב אותי, אז איך לעזאזל הוא לא יודע!?
ובנוסף לזה, עכשיו גם הוא פגע בי ואיכזב אותי, וגם הוא נכנס אל
הרשימה. אז הוא ישנא את עצמו, ואני אשנא אותו בגלל שהוא איכזב
אותי, וגם בגלל שהוא גרם לכדור שלי לעלות ולהתפוצץ ואז השאיר
אותי לבד בגינה באמצע הלילה. ואני אשקע בעצמי ובסערה שלי עוד
פעם... במשך איזה שבועיים לא נדבר, כי הוא לא ידע מה לומר לי
ואיך לעזור. הוא יחשוב עליי כל הזמן, והוא יתגעגע עד כאב, אבל
הוא לא יעשה כלום, כי הוא פשוט לא יודע מה. זה מסובך מדי
בשבילו. אני מסובכת מדי. ואז יום אחד הוא יחליט שהוא חייב לבוא
אליי כי הוא מגעגע והוא אוהב, ובטוח כשהוא יראה אותי ויסתכל לי
בעיניים הוא ימצא  פיתרון. אז הוא יקרא לי מלמטה, ואני ארד
אליו, מהופנטת ומלאת תקווה. נלך שוב לגינה, רק שאז לא יהיה
לילה, אלא צהריים, והשמש תהיה חמה-קרה כזו ומעיקה. הוא יסתכל
עליי, בהתחלה על כולי, ואז יעצור ויתמקד בעיניים הגדולות
והעצובות שלי. הוא יחשוב כמה מדהימה אני, וכמה לא הגיע לי כל
החרא הזה שקיבלתי מאנשים, וכמה הם מטומטמים שהם יכלו להיקשר
אליי ככה, לעורר בי סערה כזו, ואז לנטוש. ואז הוא ישתוק, את
השתיקות האלה של הלפני, והוא יפתח את הפה הזה שלו ויגיד: "הם
ממש בני זונות. תעזבי, תשכחי, תעברי הלאה, הם לא שווים עוד
שניה של מחשבה. הם טיפשים שהם נתנו לך ללכת. הם היו צריכים
לרדוף אחריך, להתחנן שתסלחי להם. אחרת הם כלום. את כ"כ הרבה
יותר מהם, את פשוט...את... כזו... אה...". והוא יגמגם ויהיה
מבולבל, והוא לא ימצא את המילים, ואני אחייך חיוך קטן כזה, כי
הוא יהיה חמוד כשהוא מבולבל. והוא ישתוק לעוד שניה, אבל אני
אדע שיש לו עוד. אז אני אחכה, ובינתיים אני אחשוב כמה הוא
צודק. הם באמת בני זונות, ואני באמת צריכה להמשיך הלאה. ולמרות
שכ"כ הרבה אנשים כבר אמרו לי בדיוק את אותו הדבר, וזה לא עזר,
לו אני אאמין, ואני אדע גם שהוא יוכל לעזור לי להמשיך הלאה.
הוא לא כמו השאר, שאמרו את זה, ואז נתנו לי להמשיך לבד. ומאותו
הרגע אני אדע שהעבר שלי כבר לא חשוב, יש לי את ההווה והעתיד,
והוא עומד ממש מולי. ואז פתאום הגוף שלי ירעד קצת, תעבור בו
איזו שהיא צמרמורת, ואני ארגיש את הכדור כאילו נמס ומתפוגג. כל
הכעס והשנאה שפעם היו מוסווים לאדישות מגעילה יהפכו לאי
אכפתיות אמיתית. ואז באמצע השינוי שאני ארגיש שקורא לי הוא
ימשיך ויגיד: "המניאקים ההם הם העבר שלך, העבר הכואב והרע.
ואני, אני פה עכשיו. ואני אשאר, ולא אעזוב אף פעם. אני רוצה
להיות העתיד שלך. אני רוצה לגרום לך לאהוב את עצמך, אני רוצה
שתהיי מאושרת. תביני, אני, אני אוהב אותך...". וגם את זה כבר
שמעתי בעבר, אבל לו אני באמת אאמין, אני אדע שהוא מתכוון לזה.
אני ארגיש איך הכדור כבר נעלם, ואיך הלב שלי כבר לא כבד כזה
וכואב. ואני בקושי אזכור את כל החרא שקיבלתי, בקושי אזכור את
כל הרע שהיה באותן שנים. אבל הלב שלי לא יהיה ריק, הוא יהיה
מלא באהבה שלי אליו. ואז הוא ינשק אותי, ואני ארגיש ואדע שאני
אוהבת אותו, כי הנשיקה שלו רק אז תרגיש באמת אמיתי. נשיקה מבן
אדם אוהב לילדה אוהבת, שיכולה סוף סוף לחשוב על משהו ולהעלות
חיוך על השפתיים, במקום למחות את הדמעה שמבצבצת. ואז נקום ונלך
והוא יחזיק לי את היד, והמגע שלו יהיה כ"כ אמיתי. ואני אסתכל
למעלה ואראה את השמש, ואני אוהב אותה, אוהב את החמימות שהיא
שולחת אליי. ואז אני אסתכל עליו, מכירה כבר את כולו, אבל בעצם
כאילו רואה אותו בפעם הראשונה. אני אסתכל לו עמוק בעיניים,
ופשוט אחייך. זה יהיה חיוך גדול כזה, שבא בטבעיות, הוא יהיה
חיוך אמיתי, שנובע מתוך אושר תמים, חיוך בלי מועקות ודאגות.
חיוך שכיף לחיך אותו, חיוך שלם, חיוך של ילדה בלי כדור...


אבל עד אז, עד שהוא יבוא, אני פשוט אחייך חיוך מזויף ואדאג
לשמור על הכדור בפנים. ולפעמים אני אחשוב, שכנראה אני מחכה
למישהו שאף פעם לא יגיע. אבל היי, כל אחד צריך תקווה כלשהיא,
כל אחד צריך משהו להיאחז בו. והוא, אותו מישהו שכנראה בכלל לא
קיים, הוא התקווה יחידה שלי...