יואב חוזר
יואב חוזר! חברת התקשורת האופטית שלו בעמק הסיליקון התמוטטה
(יש!), הוא הפסיד את כל מה שהשקיע בה (והוא השקיעה מאות אלפים)
ומישהו אמר לי שהוא עדיין חייב מאה אלף דולר למס ההכנסה
האמריקני. אני מאושרת!, אני בעננים! סוף סוף אני מרגישה שיש
צדק בחיים, שהגורל, שעד עכשיו זרק לו קלפים משוגעים ממש, אוסף
אותם בחזרה אחד אחד-מחזיר לו במעט על הדרך הברוטאלית שעזב אותי
(למרות תחנוני), על העובדה שבשלוש עשרה החודשים שלו בארה"ב
ובשלושת הביקורים שלו בארץ לא הרים לי טלפון אפילו פעם אחת.
עכשיו שהוא בקנטים הוא מצלצל אלי ללא הרף- לבית ולעבודה כמה
פעמים ביום. שיחפש! אני טורקת לו את הטלפון בפנים שוב ושוב, או
יותר טוב נותנת למזכירה האוטומאטית לענות במקומי כדי שאוכל
להתענג על הבקשות המגומגמות שלו (שהולכות ונהיות יותר נואשות
מיום ליום) להיפגש, על המלמול שלו שהוא מצטער. הנחיתי את עדה
בקבלה של משרד עורכי הדין בו אני עובדת לא להעביר לי שיחות
ממנו ובשום אופן לא להכניס אותו-אני הרי שונאת את הבן זונה
נכון?
אם כך למה איני מוחקת את ההודעות שלו מהמזכירה  ושומעת אותן
שוב ושוב? למה בזמן שאנטואן מלקק לי את הכוס, מלטף לי בעדינות
את העכוזים, מוצץ לי את הפטמות אני מוצאת את עצמי לעיתים
קרובות יותר ויותר מדמיינת שזה יואב? הרי אני מתה על אנטואן,
שלמרות החיים הקשים שאני עושה לו, ולמרות שהכסף שלו יכול לקנות
כל דוגמנית (רודפת בצע) שיחפוץ, נשאר איתי כבר חמישה חודשים
,ואני הרי שונאת את יואב הבן זונה שלנפנוף הראשון של דולרים
אמריקניים זנח אותי לאנחות, לא?
יום שישי גשום לפנות ערב, בדירה הירושלמית שלי. אני ואנטואן
במיטה. קודם כבר הספקנו להזדיין, כבר הספקנו לנמנם ועכשיו
אנחנו שוכבים וקוראים כל אחד את חומר הקריאה שלו. אני את מוסף
השבת, והוא, לעיניו משקפי קריאה כסופים (בגיל חמישים ואחת כבר
צריך משקפיים לקריאה) ספר בצרפתית של אלבר קאמי-(ואני חושבת
שזה מיצג יפה את ההבדל שבנינו). מישהו מקשקש בדלת במפתח, ולפני
שאני מצליחה לברר מה קורה אני שומעת את הדלת של הבית נפתחת,
צעדים במסדרון, והנה  יואב עומד בדלת חדר השינה ובוחן את שנינו
בשתיקה. שיט! שכחתי שיש לו עדין את המפתחות לבית שלי. אני
מתבוננת בו בהלם- הוא לא השתנה בכלל בחודשים שחלפו-עדיין נמוך
וחסון עם כתפיים רחבות ועורף שרירי, שלו רק היה יותר גבוה היו
נראים. עליו נהדר, עם שיער בהיר קצוץ, ופנים אדמדמות מקור. הוא
אפילו לובש את אותם הבגדים שהיה נוהג ללבוש אז: מכנסי ג'ינס
משופשפות וחולצת פלנל משובצת. הוא בוהה בי ובאנטואן בהלם לא
קטן יותר משאני בוהה בו. מה הוא חשב לעצמו שאשב ואחכה לו שלושה
עשר חודש? שאשכב במיטה לבד ביום שישי ואבכה על נטישתו? אני
פונה להביט באנטואן-עכשיו שהשמיכה משוכה עד סנטרו ומסתירה את
גופו הנהדר, כשרק ראשו עם השיער המכסיף ומשקפי חצי-הסהר שלו
בחוץ הוא נראה לי פתאום כל כך מבוגר...
אני מתמלאת זעם נוראי על יואב: "איך אתה מעז?" אני אומרת בקול
קר כקרח שגורם לשניהם להתכווץ, כל אחד במקומו (שניהם מכירים את
בזעם שלי) ."מי נתן לך את הזכות להתפרץ ככה אל הבית שלי? מה
אתה חושב שאחרי כל כך הרבה זמן אתה פשוט יכל לבוא ולהיכנס? תצא
מפה! אבל מיד!!"
יואב מרבע את כתפיו החסונות בעקשנות (מזל שור): " לעזאזל אתך!
לא השארת לי בררה ! את לא מוכנה לדבר איתי בטלפון, לא מוכנה
לענות לי בעבודה, מתחמקת ממני כל הזמן רציתי לחכות לך בחוץ עד
שתצאי אבל קר נורא. אני חייב לדבר אתך". הוא שוב בוחן את
אנטואן והבעה של שאט נפש עולה על פניו. "לי אין מה לדבר אתך!"
אני מחזירה ומרימה שנית את העיתון."טוב מאוד." הוא עונה וגולש
לישיבה על מפתן חדר השינה, גבו נשען על המשקוף, "אני לא זז
מכאן עד שאת מדברת איתי." הוא מתיישב במנוחה ומשלב את ידיו על
חזהו. אני נאנחת ומביטה באנטואן, הוא חוזר לקרוא בספר, מחביא
את עיניו ממני, פניו אטומות, לא מתערב. "מצוין" אני אומרת
ליואב בסרקזם קפוא, "זאת ממש התחלה נהדרת לשיחה, אני בטוחה
שעכשיו אשמע ברצון את כל מה שיש לך לומר",  אני מפשילה, מעיפה
בתנופה את השמיכה. מתחת אני  ערומה לחלוטין. עיניו של יואב
נפערות -ברגע הראשון בתדהמה ואחר כך בתשוקה. אני איני מזדרזת.
במניאקיות הרגילה שלי אני מורידה לרצפה קודם רגל אחת ובזמן
שאני מחפשת בעזרתה (לאט מאוד יש לציין) את הכפכף אני משאירה
במנוחה את הרגל השניה על המיטה-פשוקה. הכוס שלי, שעוד רטוב
מזרע של הזיון הקודם פעור לפני עיניו של יואב שפעורות כרגע
לרווחה. אני מתענגת על הנקישה בה יואב בולע את הרוק , על הלשון
שלו שעוברת על שפתיו שיבשו-אני מכירה אותו כל כך טוב, אני
יודעת בלי לראות אפילו שיש לו עכשיו כבר זקפה מלאה, לוחצת,
כואבת. אני מזדקפת והולכת לאיטי אל ארון חדר השינה. אני מרגישה
באופן מוחשי ממש את מבטו של יואב שאוכל אותי מלמעלה למטה
וחזרה-את שדי והפטמות שהסתמרו מקור, את המותניים והבטן ובעיקר
את הכוס שמנקודת מבטו שעל הרצפה יש לו תצפית לא רעה. מאחור אני
יכולה להרגיש שאת מבטו של אנטואן שורף לי את התחת. אבל הנון
שלאנטיות החצופה שלי היא הצגה אחת גדולה, בפנים אני מרגישה
מפוחדת עד בחילה, אבל כופה על עצמי לפתוח את הארון, להוציא
וללבוש חולצת פלנל גדולה (התאומה למעשה של זאת שלובש יואב)
ואפילו מכריחה את אצבעותיי הרועדות לסגור כפתור או שניים
סמליים. יואב מזדקף חזרה לעמידה בכל אחד מאברי גופו. עכשיו
בעמידה גם אני וגם אנטואן מבחינים בזקפה הגדולה שמנפחת את
מכנסיו. אני רומזת לו בראשי להיכנס לסלון, שם אני יושבת על
הכורסא ואוספת את רגלי החשופות תחת שולי החולצה בעוד יואב יושב
על הספה שממול. אני מפנה לו פני מסיכה קפואות בעוד הוא מתחיל
לשפוך הסבר מבולבל, על מחשבות שחשב, והבנות שהבין,שעשה את
הטעות הגדולה ביותר בחייו, שנועדנו זה לזו משחר ימי הבריאה (נו
באמת! בשלב הזה אני מרשה לעצמי לחייך חיוך ציני) ושכל הזמן
בארצות הברית היה גיהינום אחד נמשך. אני שותקת נותנת לו להתפתל
בהסברים שהופכים ליותר ויותר מגומגמים, לתחינות שהופכות עם
הזמן לנואשות ועילגות.
יואב הוא גאון עם קבלות. הוא מנבחרי האומה שהיה בתלפיות -
סיים בזמן שיא תארים משולבים במתמטיקה, מחשבים ופיזיקה והקים
שתי חברות סטארט אפ- שהיו מצליחות בזמנן. אבל במילים ובהסברים
הוא ממש חלש (זה התחום שלי). כשהיינו יחד והוא היה צריך לפייס
אותי הוא תמיד עשה את זה דרך  הגוף והמגע - בנשיקות, ליקוק של
הכוס (אני אחרי זה מוכנה לסלוח לכל העולם) ובחדירה. אבל עכשיו
הוא ישב במרחק של מטר ממני משולל נשקו העיקרי, מנסה להסביר את
עצמו בצורה מסורבלת, פוכר את ידיו בחוסר אונים עד כדי לעורר
רחמים, פניו הולכות ומחווירות הולכות ונהיות נואשות,-ופני שלי
עדין קפואות - עדיין לא הוצאתי ולו מילה אחת. הוא משתתק מובס,
ומוריד את ראשו. אני עדין שותקת, הוא קם ללכת ומרים את ראשו
אלי - אלוהים אדירים הוא ממש בוכה! הוא לוחש לי בקול
חנוק:,"אבל התגעגעתי אליך כל כך".
הגוש בגרוני עומד לחנוק אותי, אני מנידה בראשי לשלילה, מה הוא
חושב לעצמו שזה יעבוד עלי? אבל שניה אחר כך אני כובשת את ראשי
בידיי, ומתחילה לבכות בלהט כזה שאיני מכירה. אני מרגישה שהוא
מתקרב, כורע לפני ואוסף אותי בזרועותיו. פני לרגע מוסתרות
בידיי, וכבר  רגע אחרי אנחנו מתנשקים בקדחתנות, בלהט של טירוף,
כל אחד מנסה נואשות בו זמנית להחדיר את לשונו לפיו של השני
ולבלוע את הלשון השניה, הנשיקות מהירות כל כך שאנחנו נושמים
בנאקות קצרות של חיה. הוא טורף בשפתיים לוהטות את הפה שלי חזק
כל כך שזה מכאיב ומלהיט כאחת ,קורע בתנופה את כפתורי החולצה
וחושף את גופי  לחלוטין. הוא מתנפל עלי כאיש שגווע מצמא-הוא
אינו יודע היכן להתחיל: הוא מנשק, ונוהם, ובולע בעוצמה מפחידה,
הוא טורף את שדי חזק על גבול הסבל וההנאה, עובר בנהמה לבטני,
מחדיר אצבעות רועדות לכוס הרטוב שלי  ונתפס  שם כמי שנתלה
באצבעותיו על קצה תהום, הכוס שלי מתהדק  סביב האצבעות שלא
הרגשתי כל כך הרבה זמן, וכל הזמן הזה הפה שלו מטיל למעלה ולמטה
על גופי בשקיקה רעבה כל כך שאינו יכול להתרכז במקום אחד כאילו
הוא איבד את כל המיומנות שלו הישנה ובכל זאת עצם הלהט של מצית
מדליק את כולי בבת אחת.
אני מבחינה בזוית עיניי בתנועה ומסובבת את ראשי. אנטואן עומד
בפתח הסלון. הוא הסיר את משקפיו ועומד לו ערום שם. במצב הזהו
הוא לא נראה זקן כלל, גופו שרירי (אמנם לא כמו של יואב אבל
מספיק) וחזק, הוא הרבה יותר גבוה מיואב, ויש לו זקפה אדירה,
מדהימה שלא ראיתי אצלו כמותה - מאימת לפנים כמו חרב שלוחה.
פניו קודרות מאיזה רגש לא מובן. לפתע אני מפחדת לפני עומד גבר
גבוה וחזק שאני מרגישה שמלא בכעס כבוש לפני, על ברכיו, פניו
כבושות בחיקי, כורע גבר נוסף, מטורף מתשוקה ואני, מה אני עושה
כאן?
אנטואן מתקרב לאיטו-ויואב סוף סוף מפסיק את נישוקיו המטורפים
וחוזר למציאות. הוא מסובב את ראשו, ושנים של אמוניי לחימה (יש
לו חגורה שחורה) מזניקים אותו בשניה לרגליו. אנטואן מתעלם
ממנו, חולף על פניו, גוחן מעלי, ובמבט שלעולם, כל עוד אני חיה,
לא אשכח, מרים אתי בזרועותיו ונושא אותי חזרה לחדר השינה.
מעולם לא השגחתי כמה הוא חזק, מה רבה העוצמה של השרירים
שבזרועותיו. הכוח ממש רועד בגופו, כבוש, אבל שם. הוא משכיב
אותי על המיטה-כשחולצת הפלנל של פרומה לחלוטין.
אבל יואב לא מוותר. בעקשנות של שור, שכל כך מאפיינת אותו, הוא
עוקב אחרי שנינו לחדר השינה. הם עומדים לרגע זה מול זה משני
צדד המיטה - אנטואן בן חמישים, מנוסה מתוחכם, גבוה, רזה ושחום,
יואב בן שלושים ואחת, נמוך ושרירי, בהיר שיער, וחלק, ונחוש
מאוד. שני ציידים ואני הטרף שכובה  ערומה ביניהם.
יואב מרגיש שהעובדה שאנטואן ערום עם זקפה אדירה ואילו הוא
עדיין לבוש שמה אותו איך שהוא בעמדת נחיתות בתחרות, הוא פותח
לאיטו את מכנסיו ומוריד את תחתוניו וחולצתו -חושף גם הוא זקפה
יפיפייה. אני נאנחת בתשוקה- ליואב, לאנטואן לשניהם, לאף
אחד-אלוהים יודע למה. הם שניהם מביטים בי. אני צריכה עכשיו
לבחור, אבל אני לא יכולה, אני מפנה מהם את ראשי ועוצמת את עיני
ומרגישה שאני שוב בוכה.
אנטואן מתקדם ראשון, הוא מלטף את שער בעדינות (הנשק שלו הוא
עדינות ושל יואב הוא להט התשוקה) ומתחיל לנשק אותי על המצח, על
העיניים הלחות, בפי המתנשם (לרוק שלו כרגל יש טעם
נפלא),בצווארי, מוצץ את תנוכי אוזני (זה משגע אותי כמו תמיד)
יואב מתחיל להתקדם מרגלי, הוא מנשק את קרסולי, חופן את
עקבי-ומתחיל למצוץ את בהונותי (אני לימדתי אותו את זה ועכשיו
הוא משתמש בזה עלי!). הם שניהם ממשיכים להתקדם הלאה בדממה.
אנטואן גולש לשדי, הוא מלקק ומוצץ לסירוגין את פטמותיי
שמזדקרות כמו לפי פקודה, ומתקדם בהתמדה לאורך בטני עד שהוא
מתחיל לנשק את עצמות הבריח שלי- (עכשיו אני רועדת), בעוד יואב
מתקדם בהתמדה לאורך ירכי הפנימיות למעלה. אני נמסה-אני מרגישה
ממש איך הקרביים שלי מתפרקים מתמוססים הופכים לנוזל חמים וסמיך
שזורם במורד רגליי. ואז הכל מתחיל להתפוצץ: שניהם מאבדים
שליטה. הם מתחילים לטרוף אותי בנהמות של חיות, ואין לי מילה
אחרת לתאר את מה שקורה. לפתע יש עשרות לשונות: מלקקות ומוצצות
ומושכות את הכוס,  ומלקקות ומסביב לדגדגן, ונושכות ומלקקות,
ושואבות כמעט נוגסות את הפטמות, נדחפות לפי ומלקקות ומוצצות את
שפתי, את ידי ואת טבורי ואת רגלי, ואצבעות נמצאות בכל מקום:
ממוללות את שדי, ובתוך הכוס (אני לא מזהה של מי) ובפי הטבעת
(זה בטח אנטואן יש לו חולשה לשם) וזיינים מתחככים לאורך בטני,
ובין ירכי (מבחוץ עדיין) ובין שני שדי שנמחצים זה לזה, והכל
בכזאת עוצמה שאני צורחת ומתחילה לגמור פעם אחת אחרי השניה,
ההתכווצויות לא נגמרות, הם לא נותנים לי לנוח שניה, כי כבר עם
ההתכווצות של הגמירה האחרונה שניהם ממשיכים ומיד אני מטפסת
לעוד אחת ואני מפסיקה להבחין בין גמירה אחת לשניה. ועדיין הם
לא מרפים, הם טורפים אותי ממש. "אני הולכת למות" אני צועקת
וגומרת שוב בפעם-המי-יודע-מה. הכל מעורפל אצלי, הפכתי לצרור של
עצבים חשופים ששני גברים אדירים מרעידים שוב ושוב, האם רק נדמה
לי או ככל שהזמן ההזוי מתקדם הם נתקלים זה בגופו של זה יותר
ויותר?
פתאום אני מוצאת את עצמי בחדירה כפולה. יואב גוהר מעל
פני-מכניס את זקפתו היפיפה, עד הניצב ממש לפי הפעור, ושניה
אחרי זה אני מרגישה (אני לא יכולה לראות דבר) את זקפתו של
אנטואן ננעצת, בחוזקה, ששונה כל כך מעדינותו הרגילה, בתוך הכוס
הלח שלי. הם שניהם מתחילם לנוע ואני מרגישה שוב שאני מתקרבת
למוות, מתקרבת לחיים, מתקרבת לגמירה, אני מתחילה לדחוף החוצה
את בטנו של יואב, עוד מעט יגיע הרגע של חוסר שליטה,לרגע שבאמת
לא כדאי לאף גבר שהזין שלו יהיה אצלי בתוך הפה. אבל לפני שיואב
שולף אותו החוצה, אנטואן, מתאזן על יד אחת , שולח את ידו השניה
קדימה ללטף את העכוז השרירי, החלק, של יואב. יואב קופא בבעתה.
מעולם בחייו הוא לא הרגיש יד של גבר על הישבן. אני מרגישה
בפועל ממש איך זקפתו מתרככת בפי. אנטואן לא מוותר, אני מרגישה
יותר משאני רואה איך אצבעו מחליקה הלוך ושוב על חריץ עכוזו של
יואב, מתחילה ללטף, להרטיב, ולפתוח בטכניקה הרכה (שאני מכירה
כל כך טוב) את פי הטבעת. יואב אומר משהו (אני לא שומעת טוב)
כועס וזועם נורא, אבל בו זמנית אני מרגישה את הזקפה שלו שבפי
מתקשה מחדש.
אנו שלושתנו נמצאים קפואים במעגל סגור, יואב עם הזין בפי,
אנטואן עם הזין שלו אצלי בכוס והאצבע  בתוך יואב. אני איני
יכולה יותר מעמד ופולטת  את הזין של יואב החוצה. אני מביטה
בפני שניהם-יואב עיניו עצומות נראה כועס ונפחד כאחת ואילו פניו
של אנטואן הרבה יותר רגועות ומשהו אומר לי שאצלו זו לא הפעם
הראשונה.
הוא מוציא בו זמנית את אצבעו מיואב ואת הזין ממני-תופס במותניו
של יואב ומתחיל לגרור אותו לאט למטה על גופי למטה לכיוון הכוס
שהתרוקן. יואב נענה. עכשיו הזין שלו נמצא בין ירכי-מצפה. אני
מפשקת את רגלי ומגביה את ירכי לחדירה שחיכיתי לה כל כך הרבה
זמן ושינו גונחים כשהוא חודר פנימה במכה אחת.
אנטואן עדין בתמונה, ובזמן שיואב חודר שוב ושוב בתנועות איטיות
וחזקות כל-כך הוא מלטף לו את הגב את העכוז-אני שוב עוצמת את
עיני. ולפתע אני שומעת גניחה של כאב ועונג משולבים שיוצאים מפי
יואב-אנטואן טיפס על גבו, וכשזה עדין בתוכי הוא חדר, בלי
הקדמות, עמוק לתחת. יואב נואק-עיניו יוצאות מחוריהם. הוא נמצא
בין שנינו - הזין שלו אצלי עמוק בכוס ואילו אנטואן חודר לו
מאחור. הוא רוצה לקום ולהתנער, אבל הכוס שלי מדביק אותו אליו.
הוא חוזר לנוע פנימה והחוצה - הפעם לאט (נראה שזה כואב לו
ממש). בהתחלה אנטואן לא זז-כך שכל פעם שיואב מחליק לתוכי הזין
של אנטואן מחליק ממנו החוצה, ובכל פעם שהוא יוצא ממני הזין של
אנטואן נכנס בו במלוא אורכו. אבל לאט לאט אנטואן מתאים את
תנועותיו, הוא ויואב חודרים ונסוגים יחדיו. אני נדפקת עכשיו
בעוצמה  כפולה, בבת  אחת בכוח של שני גברים - זאת הרגשה מדהימה
- אני מרגישה שאני שוב הולכת למות ונאבקת לשמור על הנשימה, על
השפיות.
אני מביטה בפני שניהם - יואב בייסורים שאינו יכול להפסיקם -
ואילו פניו של אנטואן הם תעלומה, האם הוא רוצה לזין בתחת את
הגבר שהוא יודע שאליו אני כמהה? האם הוא רוצה לנסות לחדור
ולהגיע דרך יואב אלי? מה הוא רוצה בכל אבל אין לי זמן לתהות כי
יואב מתקרב לגמירה שלא ראיתי מעודי: הוא מתחיל לפרכס כמו בהתקף
נפילה ועיניו מפלפלות בתוך עפעפיו ואז הוא מתחיל לצרוח בצרחה
אדירה בלי הפסקה עד שאני חוששת שריאותיו יקרסו, הצרחה הזאת
מקפיאה אותי ואת אנטואן בבעתה, ידיו ורגליו של יואב רועדות
ואנחנו מרגישים בפועל ממש שהוא הולך להתפרק מתפריו, ושנינו
ומחבקים אותו משני צדדיו רק כדי שיחזיק מעמד- ועוד תוך כדי
שהוא גומר, אני גם כן מתחילה וזועקת את שמו, והכוס שלי כמה
שהוא כואב ועייף נמתח חזק כל כך,ששפתי נפתחות בצעקה מתאימה-אני
חושבת שאני הולכת למות, להתעלף,(הכל כבר מחשיך לנגד עיני) אני
מרגישה שלא אוכל להחזיק מעמד, שאגיע לגובה כזה ששם אתקע, שהמתח
שמצטבר בכוס יקרע אותי לרווחה, אבל לא, הנה אני כבר משתחררת
בסדרה של פעימות שמיד מביאות הקלה. אני ויואב שוכבים מותשים,
גמורים.
ואז אנטואן מתחיל לנוע יותר ויותר מהר על גבי יואב, אני פוקחת
את עיני ורואה את עיניו נעוצות בי  לחות, כואבות מתחננות, ואני
מבינה, נפשי יוצאת אליו מאהבה "אנטואן ז'ה טאם", אני לוחשת לו
ואיך שאני מוציאה את המילים הוא מתחיל לגמור, חזק בתוך יואב,
בגניחות של כאב שקורעות את נשמתי מבפנים, ומיד אחרי זה מתמוטט
על כל משקלו על הגב של יואב ושוכב ללא תנועה.
אני שוכבת מתחת לגופות שניהם - חמישים ושמונה הקילו שלי סוחבים
את הגוף השרירי של יואב ואת הגוף הארוך של אנטואן.
להפתעתי, זה לא כבד כל כך.