הוא הציע לי לעזוב את הכל ולנסוע, למדינה אחרת, לחיים חדשים,
אני סרבתי.
"החיים שלי פה, החברים שלי", בטח חשבתם שאני מדברת על איזה
אהוב ששלחתי לחו"ל בלעדיי, ממש לא, דוד שלי, דוד שלי הציע לי,
ללכת ללמוד שם, לעשות תואר בקלות במה שאני רוצה, לפתוח דף חדש.
הוא גר שם אתם מבינים, זה לא שאני אהיה לגמרי לבד, הוא היה
עוזר לי. מדינה אירופאית, שפה חדשה, גויים סביבי, לא התאים
לי.
"אבל מה פתאום?? החיים שלי פה".
לפעמים אני חושבת שעדיף לעשות טעויות מאשר להצטער אחר כך, אבל
זו פשוט נראתה לי טעות גדולה מדיי, כל כך רחוק ושוב לבד.
מה יש לי פה? גם פה אין לי כלום, אני עדיין לבד. אז מה זה שינה
לי?
אז אני מצטערת, ומה זה משנה עכשיו? ואם הייתי נוסעת גם הייתי
מצטערת, נראה שאיך שזה לא סובב אני מצטערת.
לרגע אני מדמיינת את עצמי, מסתובבת עם מעיל חום ופרווה, כפפות
על הידים, מחממי אוזניים, משחקת בשלג שם, מביטה באיך חיים
יכולים להיות שקטים ורגועים, בלי פיגועים, בלי צבא, הכל רגוע
ושלו, רק הקור חותך את הבשר, והנשימות נקיות, והלב, הלב רחוק,
אבל הוא גם ככה רחוק.
איך אני יכולה לחשוב על חיים בלי בלאגן, בלי לפתוח חדשות
ולשמוע על איזה פיגוע. לנסוע בכבישים מסודרים כמו שצריך בלי
פקקים, להיות אדיבה ונחמדה.
אני ישראלית בדם ונפש, עומדת בפקקים, מביטה בחדשות, מתעצבנת
בפקקים, שונאת את החמסין בקיץ, את זה שאין מים אף פעם, נהנת
לקטר על המדינה.
לפעמים אני מצטערת.
יהיו כאלה שיגידו שאין כמו המדינה, פה כולם אחים של כולם, אבל
אני, אני חושבת מה היה קורה אם הייתי נולדת במקום אחר, במדינה
אחרת, האם גם החיים שלי היו שונים? או שהגורל, הגורל של בנאדם
הוא אותו דבר בכל מקום.
אני בכלל לא מאמינה בגורל, אני מאמינה שאדם יכול לשנות את
הגורל שלו, אז השאלה היא- אם הייתי נולדת במקום אחר האם הייתי
גם בנאדם שונה?

מסתובבת ברחובות של מדינה זרה, מעיל חום עם פרווה, כפפות
בידים, מחממי אוזניים, שלג יורד, האויר נקי, אפשר לנשום
לרווחה, חדשות שהכי מעניין שם מזג האויר.

תקועה בפקק, מחכה למילואים, לא יורד מספיק גשם או שיורד יותר
מדיי ומציף בתים, שוב חיילים בטלויזיה, מה כבר קרה עכשיו?,
מכבי שוב הפסידו, מלכת היופי זה הכל פוליטיקה, אנטישמים כולם.

הלב, הלב אותו הדבר.