מחר התאריך הראשון לינואר 2002. אני חוגג שנתיים לאיבוד
התמימות שלי, איבוד הילדות, איבוד הבתולין. כבר שנתיים שאני
הולך סהרורי בשדרות העולם המופרע הזה. נגעל מעצמי ומכל האנשים
שסובבים אותי. אני עושה דברים אסורים, על פי אמות המוסר הישנות
שלי בכל אופן. מי ידע לפני שנתיים שאני אשב פה ואזכר בכל
המעשים המגונים שביצעתי, כל הסטיות הקטנות, כל הגברים הזרים
שאני בכלל לא מכיר והם מכירים אותי, כל הסקס הנתעב הזה.

שלשום היה העשרים ותשעה לדצמבר. בעשרים ותשעה לספטמבר הגעתי
לבמה חדשה. בעשרים ותשעה ליוני נפרדתי מהחבר היחיד שהיה לי.
הכל בהפרש של שלושה חודשים. בעשרים ותשעה הבא בתור, ההוא של
חודש מארס, יסמל את סיום השנה הנוראית הזו, של דיכאון, בלבול,
כאב וערפול חושים. בעשרים ותשעה הבא אני אהיה אדם אחר, בלי כל
המנהגים האלה של זנות, לבישת מסיכות, התנשאות, הלקאה עצמית
ושנאה תהומית לעולם. אני מתפלל שהחלום הזה שלי באמת יתגשם.

בעשרים ושנים לספטמבר אני חוגג את הולדתי. נולדתי בלילה האחרון
של מזל בתולה. יש בי המון מאפיינים כאלה, של אובססיה לניקיון,
סדר ומשמעת. אני מאמין שכל מה שקורה יש לו סיבה. אני רוצה למות
ביום הולדת שלי, ובכל שנה אני לא חושב בכלל על מוות, אז דוחים
לשנה הבאה. יש מין כאב התבגרות שורט כזה בלב, אולי זה בגלל שכל
שנה אני יודע שצריך להוסיף עוד נקודה רעה לזכותי, אבל הכאב הזה
אין לו סוף והוא מושך אותי אליו כל השנה.

מחר התאריך הראשון לינואר 2002. תחילת הסוף וסוף ההתחלה. מחר
אני אהיה אותו בן אדם. ולא אהיה בכלל