לפעמים, אני מביט אל פני במראה,
שמשתקפים במלוא ערוותם הגלויה.
בהם הזמן השאיר את חותמו,
כאומן החורץ עם מפסלתו.
חריצים חריצים חרושים הפנים,
וכל חריץ עם סיפורו בשנים.
האחד נחרץ במותו של אבי הנערץ.
השני יספר, על מותו של אחר.
השלישי נחרש, עם סיפור שנכבש.
הרביעי, לאורך הרקע מטפס,
מחפש מיקום לסיפורו הרופס.
הארוך, שמשאיר חותמו היהיר
על מצחו הרחב של בעל השיר.
ואחד שאת מקומו לא מוצא,
כי לכוד הוא בין קצה לקצה .
אחד רחב, שאת סיפורו לא אוהב.
אחר שמספר, אך אינו מתיימר.
מי ששואל מיד אני מריץ,
סיפור שהיה על זה החריץ.
סיפורו של הנ"ל, מן האופל הושחל,
במלחמת כיפור קורה זה בכלל.
מלחמה ארורה, חבל, אל תשאל,
כי יותר מזאת לספר, לא אוכל.
אבל אם בין החריצים תקרא,
אולי התמונה תבהיק במראה.