ישבתי על הספה עם רגליים משולבות מכוסות בגרביים.
הסתכלתי על הראש שלו קטן וקטן, ממש כמו בסרטים מצויירים.
ניסיתי למצמץ, להסתכל על הרצפה ולעצום עיניים אבל הראש שלו
המשיך להצטמק.
פתאום חשבתי על משהו שמאוד שיעשע אותי.
פשוט דמיינתי פינצטה ענקית תופסת את הראש שלו בעוד שהוא ממשיך
לדבר ולדבר...
כשהבנתי שהפינצטה לא תעזור והראש עדיין מחובר לכתפיים הענקיות
שלו, יחסית לראש המצומק, דמיינתי דברים אחרים.
התחלתי עם מחבט בייסבול או גולף שפשוט העיפו את הראש שלו מחוץ
לחלון. אחרכך עברתי לבלטה שמחצה אותו לחלוטין.
הנהנתי בראש כדי שלא יחשוב שהפכתי לסכיזופרנית, הרי הוא
פסיכולוג.
שההורים שלי הגיעו פשוט השתדלתי לא להגיב. לא הייתי בטוחה אם
אני רוצה להתפקע מצחוק או לזרוק לו נעל לפרצוף.

"סתיו היא ילדה מאוד הפכפכה. יש לה עליות וירידות במצבי הרוח
כמו גלים, לכן אני חושב שטיפול רפואי הכרחי במקרה שלה. לא משהו
רציני, רק כדי לעשות קצת סדר בראש שלה."
לפני שהם הגיעו עוד הספקתי להבין חלק ממש שהוא הסביר לי.
"אני לא חושב שכדאי לקחת ממך את העצב. זה חלק מאוד מיוחד שלך
ואני לא חושב שאת צריכה לפתור אותו. את רק צריכה אירגון מחדש.
אני חושב שאני מבין את מאיה, אבל בואי נכתוב עכשיו עליך, בואי
נכתוב סיפורים על סתיו, את מאיה תמשיכי בבית".
כן, אני חושבת שזה רשמי, אני משוגעת.
אפילו קיבלתי מרשם יפה ומסודר, כחול על גבי לבן עם חותמת נחמדה
של בית חולים אברבנל בסופו.
התרופות לא עזרו, כמו כל דבר אחר שאמור להוציא אותי מהדיכאון.
ההבדל הוא שעכשיו אני גם רשמית גולם, או בטטת טלוויזיה.

לילה טוב