מרס כועס עלי כבר יומיים. הוא לא מוציא צליל מהפה, אפילו לא
ציוץ, הוא סתם יושב ובוהה בי בעיניים מאשימות. הוא מאשים אותי
ששירה ברחה. הם היו עד אז רק חודש ביחד. אז קודם כל, כדי שלא
יהיו ספקות, זו לא אשמתי ששירה ברחה. נכון, יכול להיות שהיתה
שם איזושהי רשלנות מצדי, אבל הוא יכול היה לרוץ אחריה, היא
היתה החברה שלו, לא שלי. לי לא היה שום סיכוי להבין את שירה
כמו שרק מרס היה מסוגל. יש בעולם דברים שמתחברים בצורה מאוד
מסוימת ודברים שלא. נכון שפה ושם אני דאגתי לשירה בדרכים שמרס
לא היה יכול, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאני רק בן אדם.

עברו עוד שלושה ימים ועכשיו אני קצת מודאג. מרס מסרב לאכול.
הוא לא נוגע בשום דבר שאני מביא לו, אפילו ממתקים שהוא מאוד
אוהב, למרות שהם לא בריאים לו מבחינה רפואית. הוא סתם שוכב לו
בפינה מהורהר. בלי תנועה כמעט, חוץ ממבט מאשים כל פעם שהוא
רואה אותי. אני מרגיש חרא, אבל ממשיך לשכנע את עצמי שזאת היתה
טעות. "אם הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור, אתה יודע שהייתי
נזהר", אני מנסה להתנצל בפניו. מרס רק ממצמץ אליי, מתהפך לצד
שני ועוצם עיניים.

עבר כבר שבוע מאז שירה. מרס כמעט קטטוני. שלושה ימים שהוא לא
אוכל. הוא מסרב לצאת החוצה. הוא לא רוצה לשחק, לא איתי ולא
לבד. לפעמים אני יכול להישבע שהוא מתנהג ממש כמו ילד קטן.
"תפסיק לרחם על עצמך", אני צועק עליו כשאני נשבר מרוב דאגה
(הוא בטח שומע את הלחץ בקול שלי), "זה לא סוף העולם. בקרוב
תהיה לך שותפה חדשה ואולי יתפתח מזה משהו". מרס לא מראה סימנים
שהוא אפילו מקשיב לי. הוא מתגעגע לשירה יותר ממה שחשבתי.
קניתי לו גלגל חדש, במקום זה שנהרס לו כמה ימים לפני ששירה
ברחה. כשהרכבתי לו אותו, הוא אפילו לא הסתכל עליו, הוא רק
המשיך להביט בי במבט המאשים. נראה לי שהוא היה מתאבד או הורג
אותי, אם הוא היה מסוגל לחשוב בצורה כזאת. אבל מרס לא מסוגל.
כל מי שמחובר עם הטבע באופן שמרס מחובר אליו לא יכול לעשות
דברים כאלה. הלוואי והייתי מבין איך הראש שלו פועל. שילך לחפש
את החברים שלו. לי נמאס מהשטויות שלו. כבר שנה אני חי לפי
הקריזות של מרס.

כל הלילה היו לי סיוטים. הקמתי לי במוח ועדת חקירה בראשות שופט
בדימוס (תמיד עניין אותי איפה זה הדימוס הזה, ולמה יש שם רק
שופטים. מישהו אמר לי פעם שהוא חושב שזה איפהשהו בדרום צרפת).
משום מה השופט היה פרפלה, האפרוח הצהוב שהיה לי בגיל שש.
הסניגור שלי היה בלומנטל, דג הזהב שהיה לי שנה לפני כן. כמו
בגיל חמש, גם בחלום שלי הוא לא אמר כלום. מדי פעם פתח את הפה,
כאילו אוטוטו הוא מוציא מהפה נאום הגנה מבריק, ואז סגר אותו,
מתחרט, מחליט שאפילו הוא לא יכול להגיד עליי מילה טובה. פרפלה
הקשיב לכל העדויות. גם מרס העיד. מסתבר שיש לו זיכרון יותר טוב
משלי, בכל הנוגע לעובדות המקרה לפחות. כשפרפלה השופט הקריא את
המסקנות כבר הייתי בטוח ששירה ברחה רק באשמתי.

התעוררתי בחמש עשרים ושתיים בבוקר. רצתי אל מרס במהירות. רציתי
להתנצל בפניו. גם על היחס המסריח שלי אליו כל השבוע - הנסיונות
לשחד אותו באוכל, ממתקים ומתנות, הצעקות וחוסר ההבנה של הכאב
שלו, אבל בעיקר על שירה. כמו שראיתי את זה עכשיו, הגיע לי שהוא
לא יתקשר איתי, רק היה לי חבל שהוא מוציא את זה גם על עצמו
בהרעבה עצמית כמו איזו תיכוניסטית קפריזית.
עד שהגעתי אליו כבר הכנתי נאום התנצלות סביר פלוס. החלטתי שהוא
יקשיב לי ויהי מה. "מרס," צעקתי כדי להעיר אותו ושלא יהיה לו
זמן להצגות, "אתה פה כבר שנה. לא היה יום שלא ראיתי אותך, שלא
דיברתי איתך, או שלא דאגתי שיהיה לך כל מה שאתה צריך. אפילו
שירה. כן שירה. מי הביא אותה לכאן?" עצרתי בדרמטיות. זו היתה
שאלה רטורית ומרס לא ענה לי עליה. לפעמים ברור לי שהוא מבין את
הכיוון של הדברים שלי לפי הטון. לא התכוונתי לנקות את עצמי
מאשמה, והמשך הנאום, לאחר הפאוזה הדרמטית היה אמור להבהיר את
זה. פתאום שמתי לב שמרס לא זז מילימטר. אפילו לא כשצעקתי את
שמו.

פתחתי את הכלוב שלו וניערתי אותו קצת. הוא היה קפוא. לבן וקפוא
וכבר לא מרס האוגר שלי יותר. איך שהתחילו הדמעות לרדת עוד
ניסיתי להתנצל, אבל בהפסקות קצרות כדי למשוך את הנזלת חזרה
לאף. הצטערתי שלא הספקתי להגיד לו שאני זוכר ומודה שאני שכחתי
לסגור את הכלוב, ובגלל זה שירה ברחה. הבנתי גם שרק בגלל שהוא
היה כל כך קשור אליי (אף בעל חיים עוד לא החזיק אצלי מעמד שנה)
הוא לא הלך איתה והרגשתי עוד יותר רע בגלל זה.

ניגבתי את הפנים וירדתי לקבור אותו בקופסת נייקי בגינה של
הבניין. מספיק עמוק כדי שהחתולים של השכונה לא יגיעו אליו. אני
לא אתגבר אף פעם.

עברו יומיים. אתמול הבאתי את מרס-2 הביתה. גם הוא היה לבן-שלג
כמו מרס שלי. אם אתם רוצים, אפשר להגיד שזה מתוך הוקרה. מסתבר
שבני אדם מתגברים על דברים מסוימים יותר מהר מאוגרים. אבל הזמן
שעבר ממרס-2 למרס-5 היה קצר. זה קשור בהעצמה ביו-רפואית. אבל
מרס-5, האוגר הנרקוטי הוא סיפור בפני עצמו.

מתוך פרסומים של מרס-1 (אוגר בדימוס) מהצד שאחרי:

בערך יומיים אחרי ששירה ברחה כבר לא יכולתי לסבול את הכאב. כבר
יומיים הדביל הזה בהה בי כמו ומפגר והשמיע צלילים מוזרים וחשב
שאני מבין אותו. הייתי משמיע לו צלילים בחזרה, אפילו מצייץ, אם
הייתי חושב שזה יעזור, אבל לא היתה לי טיפת אנרגיה מיותרת. אני
הייתי אז כולה אוגר והבטן הרגה אותי מכאבים.

שלושה ימים אחרי זה כבר לא יכולתי להכניס כלום לפה. זה בטח היה
מכל הממתקים שהוא הביא לי. שנה שלמה אני אצלו והוא לא חשב
אפילו לברר אם מותר לתת לאוגרים שוקולד עם קרמל ואגוזים.
ניסיתי להסתכל אליו במבטים הכי מתחננים שלי. שיפסיק כבר להיות
עסוק בעצמו ויבין שאני גמור מכאבים. עצמתי עיניים והתגלגלתי
לצד השני, מנסה לסמן לו שאני גוסס. החלטתי לנסות להחזיק מעמד -
הוא בטח יקלוט מתישהו שאני חולה.

אחרי זה הדביל הביא לי גלגל ריצה חדש. לרוץ???, חשבתי לעצמי.
אני מת מכאבים והחרא הזה רוצה שאני אשעשע אותו? שילך לחפש את
החברים שלו. החלטתי למות, שיחיה בתחושות אשמה על זה שהוא לא
טיפל בי כמו שצריך. אולי יכולתי למשוך עוד קצת, עד שהוא היה
מבין, אבל היחס שלו היה פשוט מחורבן בשבוע האחרון. עוד יהיו לו
סיוטים עלי. בני אדם לא מתגברים על דברים מסויימים במהירות כמו
אוגרים. אז כבר שכחתי כמעט לגמרי את שירה. הייתי צריך לברוח
איתה ולא לחכות לטיפול שלו. הייתי מת בכל מקרה, אבל לפחות
הייתי עושה את זה בסטייל.