כל המשפחה שלי הגיעה היום כי חגגתי יום הולדת. בכל שנה, אחרי
שכולם עוזבים, אני מוציא את המחברת הירוקה מהמגירה התחתונה
בשידה ומסמן הישגים. בודק שהכל דופק כמו שצריך, שאני לא חורג
מהזמן המוקצב לי, שאני לא נשאר מאחור ובכלל, שהחברים שלי לא
עוקפים אותי יותר מדי.
התיישבתי על המיטה שלי, שחרקה כרגיל ודפדפתי במחברת.
חיוך נמרח על הפרצוף המקומט שלי כשנזכרתי בלירון, החברה
הראשונה שלי. היא הייתה הילדה הכי מדהימה בשכבה וכולם רצו
להיות חברים שלה. אני זוכר איך שישבנו אחד ליד השניה בכיתה
והצעתי לה חברות בפתק שהעברתי לה בשיעור. היא הסכימה בתנאי
שאני אפסיק להפליץ בשעורים וכשנהיינו חברים המעמד החברתי שלי
זינק אל השמיים.
"חברה ראשונה בגיל 12", כתבתי אז במחברת. היינו חברים חצי שנה
בערך ואז היא הייתה צריכה לעבור לעיר אחרת.
"הפעם הראשונה שנשבר לי הלב", ציינתי בשורה מתחת.
אהבת ילדות ראשונה, אני חושב שעמדתי בדרישות. סימנתי "ווי"
והעברתי דף.
"גיל 15 - החברה הראשונה שנתנה לי". הקדמתי את שאר החברים שלי
בשנה והייתי נורא גאה בעצמי. אני עדיין זוכר איך שהתרגשתי
באותו היום הגורלי, אחרי שנהיינו חברים. זאת הייתה מסיבה של
אחד מהשכבה ואחרי שכבר נמאס לכולם לנסות ולעשן סיגריות, התחלנו
לשחק 'אמת או חובה' עם בקבוק של וודקה.
נתנו לדנה חובה לבחור בן מהמעגל ולקחת אותו לאחד החדרים בבית.
הבחירה מה לעשות איתו הייתה שלה. אני חושב שהיא בחרה בי בגלל
שהייתי הכי ביישן וכנראה שהתחשק לה איזה פרוייקט. היא לקחה
אותי לחדר של ההורים באותו הבית, שאלה אותי איזה מזל אני ודפקה
לי צרפתית. נהייתי נורא אדום ואני חושב שנוספו לי שני נמשים על
האף אחרי אותו אירוע. תוך חודש העניינים התגלגלו מעצמם וטיפסנו
שלב ועוד שלב.
סימנתי "ווי" במחברת בגאווה גדולה והעברתי דף.
"הפעם הראשונה שצבעתי את השיער", היה כתוב בראש העמוד הבא
ובסוגריים - 'ירוק זוהר'. בשורה מתחת לא שכחתי לציין "יש לי
רשיון" עם שלושה סימני קריאה גדולים.
בכיתה י"ב נהייתי מרדן והברזתי הרבה מבית הספר, אז לא סיימתי
בגרות מלאה כמו כולם, הייתה לי חריגה. זה דיי הכניס אותי
לדיכאון כי הייתי צריך להשלים בגרויות אחר כך ועבדתי שנה וחצי
בתחנת דלק בכניסה לישוב. כל יום הייתי דופק את הראש בקיר, כולם
הספיקו ורק אני לא, אידיוט.
לצבא, מיותר לציין, כולם התגייסו ורק אני לא. "אתה צריך להוריד
חמישה קילו, להיות בטווח המשקל הרצוי", הם הסבירו לי. ניסיתי
לעשות דיאטה והעלתי עוד חמש. אז בצבא לא שירתתי וזה דיי הקשה
עלי למצוא עבודה, כי כולם חייבים שרות צבאי ברזומה.
באותה השנה כל החברים שלי כבר ידעו מה הם רוצים מהחיים שלהם,
מה הם הולכים ללמוד באוניבסיטה, במה הם רוצים לעבוד ואיזה כלב
הולך להיות להם בדירת הרווקים. אני לא ידעתי כלום על איך העתיד
שלי הולך להיראות. הדבר היחיד שידעתי שאעשה ביום שאחרי הוא
שאני אקום, אנשום, אלך לישון ויתחיל יום חדש.
עברתי את זה.
בגיל עשרים וחמש השגתי עבודה עם כסף טוב במשרד פרסום נחשב, היה
לי במה להשוויץ במפגשי מחזור של השכבה.
"גיל 28 - חתונה". היה כתוב בראש הדף הבא במחברת.
אימא שלי תמיד אמרה לי שלא בריא להתחתן אחרי גיל שלושים אז
זירזתי את העניינים כדי שכולם יהיו מרוצים. נולדו לי שני בנים
ובת, כמות ממוצעת שסיפקה אותי.
נהייה מאוחר וכבר מתחילים להיגמר לי הדפים. גם העיניים שלי
התחילו לכאוב, אז סגרתי את המחברת המאובקת והחזרתי אותה
למגירה.
אני כבר בן 78 והבריאות שלי, היא לא מה שהיתה פעם. אני חושב
שעוד שנתיים-שלוש ואני בממוצע הארצי, אני אספיק.