היא התעוררה לקול טפטוף הגשם. קול קצוב, איטי.
בקרים מעין זה הזכירו לה את סיאטל, עיר מולדתה. אבל זה לא בוקר
ככל הבקרים חשבה, זה הבוקר שאחריי...
היא הושיטה את ידה לרוחב המיטה, מצפה למצוא את דניאל, אך כל מה
שמצאה היה סדינים ריקים, וקרים.
הוא קם כבר מזמן הבינה. במידה מסוימת היא שמחה על כך שהוא נתן
לה את הדקות האלה לבד, היא לא ידעה מה הייתה אומרת לו - והוא
בוודאי היה דורש הסברים, הסברים שלא היו לה.

היא התיישבה והניחה את רגליה על הרצפה, מודה בלבה על כך שכל
הרצפות - מלבד המלתחות - היו מכוסות בשטיחים. בשקט היא התלבשה
ושטפה את פניה במים. אנט התקרבה אל הדלת ובעדינות, כדי שלא
תישמע, החלה לפתוח אותה. קולות גבריים עצרו אותה, אלה הם רון
ודניאל, זיהתה.
היא החליטה להמתין עד שילכו, ואף התכוונה לסגור את הדלת
כשלפתע, קלטה חלק מהשיחה.
"נו איך הלך?" שאל רון.
"מה הלך?" השתומם דניאל.
"תגיד לי, אני נראה לך מפגר לגמרי? יש רק דבר אחד שגורם להבעה
כזאת אצל גבר. לילה לוהט" אמר רון "נו, ספר איך היה? זו מישהי
שאני מכיר?"
"כן אתה מכיר אותה" ועוד איך מכיר חשב דניאל.
"ו...? איך היא הייתה? בסולם של אחד עד עשר"
"היא לא הייתה עוד בסולם" התחמק.
"אתה מתכוון שהיית..." רון השתתק ברמיזה.
דניאל הנהן, אנט הייתה נותנת הכל כדי לראות את הבעת פניו של
דניאל, אבל לא יכלה כי הוא עמד עם הגב לדלת, אז התמקדה בשיחה
ובהבעותיו של רון.
"כל הכבוד, אחי!" רון טפח לו על השכם.
"טוב, עזוב את הלילה שלי. שמעתי שגם אתה לא בדיוק ישבת בצד"
"מאיפה אתה יודע?" שאל רון מופתע.
"אני ער כבר כמה שעות, ושמועות עוברות מהר" אמר דניאל "אז אני
מניח שמישהי סוף, סוף פתחה את הרגליים, הא?"

מאחורי הדלת, אנט רתחה מזעם. היא לא טרחה לשמוע את התשובה של
רון וסגרה את הדלת. אם דניאל היה לבד בחוץ, היא הייתה יוצאת
ומחטיפה לו סטירה הגונה על הלחי, אבל מאחד שהוא לא, ומכל
האנשים בעולם רון היה איתו, היא נשארה בחדר.
כששמעה את צעדיו של רון מתרחקים, היא פתחה את הדלת  ויצאה
בתנופה למסדרון.
הבעת פניו של דניאל אמרה הלם. "אני חשב..." התחיל. סטירת לחי
מצלצלת עצרה את דבריו.
"אתה חתיכת..." החלה, ואז נענעה בראשה לאות לאו "אין מילה
מספיק שפלה שתוכל להתחיל לתאר אותך" היא הסתובבה והלכה לכיוון
המעליות, בכדי לרדת לקומה בה היה ממוקם החדר שלה. דניאל תפס
בזרועה וניסה לעצור אותה. היא נערה את ידה והשתחררה ממנו.
"לא גרמת מספיק נזק?" סיננה. והלכה, משאירה אותו פעור פה.

בחדרה, תיקיה היו כבר ארוזים, והיא הודתה לאל שהיה לה שכל
לארוז אותם אתמול בערב.
אחרי שראתה את הבעת פניה המאיימת של אנט, שותפתה לחדר לא אמרה
מילה על היעדרותה מהחדר במשך כל הלילה. יחד הן ירדו לחדר האוכל
לארוחת בוקר ותדרוך לגבי הנסיעה לשדה התעופה.

דניאל ניסה את מזלו רק עוד פעם אחת - כשסיימו את התדריך וכולם
העלו ציוד על האוטובוס הוא ניגש אליה.
"אנט אנחנו צריכים לדבר" פתח.
"לא, אנחנו לא. אם בא לך לדבר עם מישהו, לך דבר אל הקיר. הוא
יקשיב לך, אני לא!" היא התרחקה ממנו.

היא הייתה בין הראשונים לעלות על האוטובוס. אחרי שלא ישנה כמעט
כל הלילה, ומאחר שידעה כי לא תוכל לישון בטיסה, היא ניסתה
להירדם באוטובוס.
כולם עלו, רובם הלכו למושבים האחוריים, ולכן היא החליטה
להתיישב בכסא השלישי. אנט לא רצתה שאלות מיותרות, שידעה שיהיו
אם תשב עם כל החבר'ה.
היא ישנה כל הנסיעה, והתעוררה רק כשהגיעו כבר לשדה התעופה. היא
הכירה כבר את הנוהל, בדיקת בטיחות, דרכונים, ולמטוס.
מאחר והם לא היו היחידים שעלו לטיסה הזו, הם היו צריכים לחקות
למועדה המדויק.

ברגע שהגיעו לאולם ההמתנה, רון תפס אותה בזרועה והוביל אותה
לצד.
"רון, מה אתה עושה? מה קרה?" נדהמה.
הוא לא ענה. רק המשיך לסחוב אותה. הוא הכניס את שניהם למסדרון
צר, שהוביל לשירותים. המסדרון היה ריק מאנשים באותה עת.
היא הביטה בו מבוהלת, אך לפני שהספיקה להוציא ולו מילה אחת
מפיה, סטירת לחי כואבת, נחתה על פניה. סטירה עם גב כף היד,
כאילו לא הייתה אלא ילדה קטנה שמענישים אותה.
"זונה!" סינן מבין שפתיים חשוקות. "את חושבת שאת יכולה ללכת
ולבגוד בי על ימין ועל שמאל?" מכה נוספת, כה חזקה בעוצמתה עד
כי ראשה התעופף הצידה.
"אני לא..." החלה לומר מבין שפתיים פצועות ומדממות.
"שקרנית! כלבה!" צעק, הוא תפס בשערה הארוך, ומשך את ראשה אחורה
עד שהיא מצמצה מהכאב. היא נדהמה, זעם טהור והנאה מעוותת ניבטו
עליה מבעד לעיניים כחולות, קרות כקרח.
"תיזהרי! את לא יודעת למה אני מסוגל, אבל תגלי את זה בקרוב!"
איים, תופס את סנטרה בידו השניה.
לפתע הוא הבחין שהיא בוכה, וכמו מסך נשרה ממנו ההבעה המאיימת,
ועיניו היא מודאגות.
"אני מצטער. אני לא התכוונתי. אני אוהב אותך, את יודעת את זה,
נכון?" היא הנהנה. מרגישה אשמה על השנאה שהספיקה להיווצר
בתוכה. הוא חיבק אותה, ומלמל "יש לי מזג רע אני יודע, ולפעמים
אני מתפרץ. אני מצטער שזה היה עלייך, את סולחת לי?".
היא הנהנה שוב. לא רואה כי הוא מחייך מאחורי גבה.

כשהיו בטווח הראיה של כולם, התכופף רון ונישק את אנט. הייתה זו
טביעת בעלות בפני דניאל, הנבל לא יכל לשמור את הידיים שלו
לעצמו.
אנט לא רצתה בנשיקה, היא לא חשה שום רגש שידמה ולו במעט למה
שחשה אמש עם דניאל. זה גרם לה להרגיש עוד יותר רע, לרון מגיע
יותר טוב מחברה בוגדנית שקופצת ממיטה למיטה חשבה, ולכן הכריחה
את עצמה להגיב.
רון הרגיש בהיסוס שלה, הכלבה צריכה ללמוד מי כאן הבוס, הוא
קירב אותה עוד יותר והעמיק את הנשיקה, מצמיד אותה לקיר
מאחוריה.
"רון..." היא ניסתה למלמל כשפיו ניתק מפיה על מנת לנשום "כולם
מסתכלים ע..." הוא הידק את אחיזתו על עורפה למשך כמה שניות
בשביל להשתיק אותה, ואז סיים את הנשיקה. אני צריך להתחיל לאלף
אותה, ומהר הרהר.

מצדו השני של האולם, דניאל היה ירוק מקנאה. אמש אנט שכבה איתו,
אחרי שהיא ברחה מרון וטענה שהוא בוגד בה, ועכשיו הנה לכם,
מתנשקת איתו כאילו אין מחר. אחרי הצגה כזאת הוא כבר לא היה
משוכנע שרון אכן פגע בה כמו שהיא אמרה. אבל הדמעות שלה היו
אמיתיות התווכח עם עצמו מצד שני חשב, הרי כולם יודעים שאנט היא
שחקנית, זאת לא בעיה בשבילה לזייף דמעות.
עיניו נתקלו בעיניה המחפשות של אנט, לשבריר שניה הוא הביט בה
וחשב שאולי היא מנסה להתנצל, אבל אחר הפנה את מבטו הרחק ממנה.
ככל שיתרחק ממנה מהר יותר כך יהיה טוב יותר...