כמה זמן שלא העלתי שום דבר חדש בבמה...
וזה לא שהפסקתי לכתוב, וזה לא שהפסקתי לרצות להחשף...זה
שהחשיפה הזו נעשתה לי מהר מידי...
לא
לא נעשיתי מפורסמת, וגם אפילו לא פופולרית...
הכמה מנויים שעשו עליי, ואנשים שניקדו אותי 5 לא עשו לי את זה
ובהחלט לא הצליחו להעלות לי את האגו...
נראה לי הבעיה היתה בכמות האנשים שאני מכירה שנכנסו לי לעמוד.
מאז ומעולם אמרתי, לא.
בלי אישור, אף אחד לא נכנס.
מידי פעם הפנתי אנשים לקרוא משו מסויים, כי גיליתי שזה הרבה
יותר נוח מסתם להעתיק לו את השיר. אבל זהו.
לפתוח את האימייל ולקבל הודעת תגובה ממישו שמכירים, מלחיץ.
זה או שהוא אהב, ואז זה בטח צבוע, או שזה כביכול ביקורת בונה,
וזה כל כך פוגע כשזה בא ממישו קרוב.
אז אני מנסה להמנע...
אם כבר גיליתי עוד מישו שחדר לי לפרטיות (כביכול, הרי היא
פרושה לעיני כל), אני מדליקה עוד סיגריה, נותנת לאויר למלא לי
את הריאות.
שאיפה עמוקה מספיק אולי תצליח להרגיע אותי.
ואנשים מזלזלים גם בהרגל הזה שלי.
אז מה לעשות, אני לא מושלמת. מעולם לא התיימרתי להיות כזו.
מעולם לא דיברתי במילים גבוהות, בעצם כן, אבל מאז שהתבגרתי
ניסיתי להמנע מהם ככל האפשר, כי החכמה היא שיבינו אותך, לא
לנסות להראות חכם ומאיים על סביבתך...
מעולם לא נראתי טוב, קצת שמנה מידי, אחותי גנבה לי את העינים
הירוקות והותירה אותי עם חומות, השיער שלי לא שחור ויפה, וגם
לא שטני כמו של אחותי, ככה שהוא נותר חסר גוון, בעצם, אין בי
דבר מושך, ועדיין גברים ונשים כאחד נוטים להמשך אליי... אמרו
לי שאני משדרת סקס. זה הכל בראש שלהם.
אפילו להתלבש אני לא יודעת, אני די חסרת סגנון. ננסה להגדיר את
עצמי כמו שאנשים מסביבתי נוטים להגדיר ולהתווכח איתי על המהות
שלי? "את מתלבשת כמו פריקית" הם מטיחים באוזני שוב ושוב. נו
שיהיה. חסרת סגנון. אבל עדיין כל בוקר מחמיאים לי על הלבוש.
עולם צבוע.
אז בבוקר אחרי שאני סובלת את מסכת הנשיקות, שאני לא ממש מקטרת
עליהם, כי כמה שזה צבוע, עדיין יש ימים שזה נחמד, וגם אני
אוהבת לנשק אנשים שאני אוהבת, אני הולכת מאחורי הבנין, להדליק
סיגריה.
מרגישה את המתיקות של הסיגריה על הבוקר.
אין כמו סיגריה על הבוקר.
הקיבה עוד ריקה, אין בה כלום מלבד קפה, שנים סוכר, והאויר בחוץ
עוד קריר וצח, שום דבר לא הספיק לזהם אותו בבלאגן של החיים
המטורפים. שאיפה מתוקה, ממלאת את הריאות, וכמעט מצליחה להרגיש
את הסחרחורת שזה עשה לי פעם...אבל לרדת לוינסטון לייט מהחרא של
פעם, לא עוזר להרגיש כמה שזה חזק.
זה מה שקורה כשמנסים להפסיק...
אז אני יושבת, וכותבת עוד משו על עצמי, באה הביתה, אל מול
המחשב, ולא מצליחה להחליט. להעלות לבמה, לא להעלות לבמה.
אוף.
אולי אני פשוט אחליף שם, ולא תוכלו למצוא אותי.
אולי אני אשנה את כל האוירה שלי בחיים, אני אברח, אקח מטוס
לצרפת, אתיישב בכפר במון סן-מישל, ואחיה מאויר צח, תרבות
נפלאה, ולא אצטרך להתחבא, כי ממילא לא יכירו אותי שם.
אולי, אבל בינתיים צריכה להתמודד עם המצב הקיים כנראה.















ואולי זה סתם מילמולים של נערה מתבגרת שמרגישה את הצורך הנורא
הגיוני לברוח, ואולי זה לא מענין, כי גם אותי זה לא. אבל זה
הכי הרבה חשיפה שאני מסוגלת עכשיו. זה לא ספרותי, ולא אומנותי,
זה כמה מילים שכתבתי...אבל זה ההמהות המקורית של מונולוג, לא?
תתמודדו עם האמת בלי נסיונות להסתיר תחת מילים יפות או רעיונות
גדולים. פשוט מילים שיצאו כי זה מה שיצא... אני בטוחה שאתם
מסוגלים...:))