[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מוטי ברונשטיין
/
עוד יום אחד

עוד יום אחד, עוד בוקר חסר תחושה ומשמעות. עוד יום חסר צבע
עומד להתחיל. אני פותח  את העיניים ומפהק. איך שהבקרים בעיר
הזאת נראים,  הייתי מעדיף להתעורר בארון קבורה. אני קם, שוטף
פנים אפורות  ומתות, פנים שמזמן הפסקתי להכיר, ומתחיל  להתכונן
ליום שיתחיל וייגמר באותה הצורה.
חברים אומרים לי שאני צריך להפסיק. אני צריך לצאת ממעגל הטירוף
הזה. הם מכירים מישהו ,הם אומרים, הוא ממש טוב והוא יכול לעזור
לי. קח את הטלפון שלו. תתקשר. אבל אני אפילו לא מקשיב להם, מה
הם יודעים? הם לא היו שם. הם לא הרגישו מה שאני הרגשתי.
אני באמת צריך להפסיק אני חושב בזמן שאני שוטף את הדם של
אתמול. זה ממש לא בריא. לא בשביל זה אימא שלי נשאה אותי 9
חודשים. לא בשביל זה אני פה.
אני פותח את הארון שלי ובוחר את הבגדים הכי אפורים   שלי. בזמן
שאני מתלבש אני חושב לעצמי שהיום אני אקח את הטלפון של אותו
בחור. אותו אחד שיכול אולי לעזור לי. היום אני אתקשר אליו ואני
ארפא את עצמי. היום אני מפסיק.
אני מעביר יד על הזרוע המצולקת שלי ונזכר מתי זה התחיל. קצת
אחרי   שעזבת. אני בטוח בזה. הזיכרון טרי בראש שלי, כמה טיפש
הייתי אז. לא ידעתי שזה הולך להפוך לדרך חיים. איך לקחתי את
הסכין ואיך קמצתי אגרוף. זה היה משחק בהתחלה, משהו "בשביל
הקטע". רציתי להרשים חברים ואולי גם את עצמי. רציתי סימן.  
מאז הפעם הראשונה ההיא עשיתי את זה מהרבה סיבות שונות ומשונות,
כל פעם הייתה לי סיבה אחרת. אבל בסוף אני חושב שהייתה לי רק
סיבה אחת. את. אני לא בטוח מה בדיוק זה קשור אליך אבל אני יודע
שזה היה בגללך.
כשאני יוצא מהבית אני סוגר את המעיל שלי מול שמיים אפורים
ומתחיל לצעוד. אני לא יודע לאן אני הולך אבל אני יודע שאני אדע
שהגעתי כשאגיע. אני שונא את ההליכות הארוכות האלה, תמיד המוח
שלי מתמלא במחשבות עלייך ועל העבר שלנו ועל כל הטעויות שעשיתי
מאז שהתחלנו. כמה טיפש הייתי אז.
כשאני מגיע אני שוב מרגיש את האי-שייכות המאמללת הזאת. מול
קירות אפורים אני מבלה יום ככל יום אחר בשתיקה חסרת משמעות
ובתהייה וחצי על משמעות החיים האפורים שלי.
אני סוגר ספר אחד ופותח אחר ,מקשיב להוא ואז להיא ולא ממש מנסה
להבין מה הם אומרים. רק בוהה בפנים האפורות שלהם ושומע מלמול
אפור וחסר צורה.
בסוף היום, יום שנראה מדהים באפרוריותו, כמעט שיא באפרוריות,
ועם זאת לא ממש יותר אפור מכל הימים האפורים האחרים, אני אוסף
את הדברים שלי ומתחיל מחדש את הצעדה האפורה שלי.
בזמן שאני הולך לשומקום מיוחד אני שוקע באפרוריות המחשבות שלי
עלייך ועלי. לרגע אני חושב לעצמי שאם אני לא אצא מהאפרוריות
הזאת ואוסיף קצת צבע לחיים שלי, אני אעלם עוד מעט ואני לא אוכל
למצוא את עצמי בין כל האנשים האפורים האחרים אבל המחשבות שלי
שוב פונות אלייך וכל דאגה אפורה שהייתה לי נעלמת בחיוך שלך
שהשארת אצלי כשעזבת ולקחת הכל ממני, כולל את הלב שלי.
אני מגיע לשומקום הפרטי שלי ומוריד את המעיל האפור שלי ומניח
אותו על המתלה חסר הצורה וחסר המשמעות שלי. אני יושב לשולחן
שלי ועושה מה שכל  האנשים האפורים האחרים עושים בשעות כאלה.
כשאני עולה על המיטה שלי אני לוקח איתי סכין, רק ליתר ביטחון,
רק כדי שיהיה לי, את יודעת, להגנה עצמית.
אני מעיף מבט לעבר השמים האפורים שבחוץ ויודע שאני כבר לא
אפסיק הערב. הערב אני אלך לישון כמו כל לילה אחר, חבול ומדמם.
ואכן כשאני מניח את הראש האפור שלי על הכרית האפורה שלי אני
מחייך חיוך פסיכוטי לעבר השמיים האפורים ומלטף את הדם האדום
שזורם מהפצע האדום החדש שלי.
הנה אני חושב, הנה, הוספתי קצת צבע לחיים שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלוקים!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/11/00 18:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוטי ברונשטיין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה