לילה בכנסיית הטלפוניה הטרנס אטלנטית  ניתאי פרץ

התקשרתי למרלין ואמרתי לה שאני צריך לכתוב על "אהבה קשה".
שאלתי אותה מה שלום ג'ף, והיא אמרה לי שהיא לא יודעת, כי כבר
הרבה זמן היא לא דיברה אתו. היא שאלה אותי מה שלום עינת,
ועניתי: מצדי שתתפגר. צחקנו נורא.
אמרתי לה שאני צריך לכתוב על "אהבה קשה" - וכמו שעזרתי לה עם
החיבור  לM.A.-. בנושא "מי אני", ככה היא יכולה לעזור לי
עכשיו, כי אני תמיד הייתי טוב בלהסביר לה מי היא, והיא טובה
בלהראות לי שהאהבה קשה.
היא צחקה בטלפון, אבל בקול שלה היה משהו עייף. היא אמרה: אם
אתה רוצה לכתוב על אהבה קשה תספר על הערב ההוא, בסיבוב השני
שלנו ביחד, כשהשמש שקעה מאחורי קיר המכתש הקטן, והירח עלה
ממעלה עקרבים. מילאנו בקבוקים של חול צבעוני, סתמנו אותם
בשעווה ודיברנו על הזמן;  מה הוא עשה לי ומה הוא עשה לך. אבל
אל תספר על האישה והגבר, שהלכו משם אחרי השקיעה מחובקים, נכנסו
לאוטו ונסעו. תכתוב על שני הילדים שנשארו שם בחושך. כי אין קשה
כמו אהבה של שני ילדים לבד בחושך, שמגששים לגעת  אחד בשני.  
ותתחיל מהלילה ההוא בלבנון, כשעמדת מול המחבל שיצא עליך מן
השיחים ממרחק חמישה מטרים.  תספר להם איך חתכת אותו לשניים
בצרור, ואיך עמד לך הזין באותו הרגע. לא היית גבר, אלא  ילד
מפוחד, שעמד לבד מול ילד מפוחד אחר. ספר להם מי היית כשפגשתי
אותך, ילד בודד של לילה שעוד לא ידע אישה, עם זין עומד ומאג
מעשן בידיים.  
תספר להם עלי, כמה בודדה הרגשתי בלילה ההוא, ילדה רחוקה מהבית,
מוטלת שיכורה על המיטה שלך, האגן שלך בין רגלי מכה ביאוש.
ברגעי השיא צעקת פקודות קרב בשפה שלך, שלא הבנתי.  רציתי לחבק
חזק ולהיות האישה שלך, וחשבתי איזה עולם חרא זה שיש בו ילדים
כל כך זקנים ובודדים, ובכיתי עליך ועלי, על כל מה שאף אחד כבר
לא יחזיר לנו, על כל השנים לפני שנפגשנו.  
אחרי הלילה הראשון באו עוד לילות. הקמנו את הכנסייה שלנו. שם
עישנו סיגריות, שתינו  אלכוהול, חיבקנו, דיברנו על החיים,
הזדיינו, ורבנו בכל סדר אפשרי. משהו בנו נסדק, ואחר כך הפשיר.
ואת נסעת, וחזרת אחרי שנים, ושוב נסעת. והיו גברים אחרים ונשים
אחרות, אבל כלום לא נשאר, כי הלילות היו של שנינו.
בפרידות הארוכות שבין הביחדים הקצרים, בנינו את  הכנסייה שלנו.
היא קטנה מאד, ונכנסים בה בכל פעם רק שני אנשים. אפשר לקרוא לה
"כנסיית הטלפוניה הטראנס אטלנטית". זאת כנסיה  של אנשי הלילה,
שקוראים ספרים, שומעים מוסיקה, מציירים, מפסלים, שותים אלכוהול
או כותבים בלילה, ואם זה לא עוזר הם מתקשרים לנפש בודדה אחרת,
אם אפשר בשיחה טרנס אטלנטית, ומכאיבים גם לה, עד שעולה השחר.
מגיעים לכנסיה רק ילדי החושך, אלו שהיו שם, והסתכלו לתהום. אלו
שעמדו גבוה, בנקודה ההיא על שפת הצוק, שכל כך הרבה ילדים היו
בה, כל אחד לגמרי לבדו עם הרוח השורקת, החושך והאימה. חלק חזרו
משם, כי הם רצו לחיות, וזה לא בעיה לראות אותם, כי אנחנו מזהים
האחד את השני מקילומטר וחצי, ונמשכים האחד לשני כמו לווייתנים
לחוף, ואוהבים אחד את השני עד שניה לפני שאי אפשר יותר ואז
מרפים, כמו שכשהייתי קטן הייתי עוצר את הנשימה בשיעור עד
שהייתי נעשה כחול והמורה הייתה נבהלת.
כששני חברים בכנסיה נפגשים, הם יישארו תמיד שניים. לא יעזור
להם כלום הם יכולים להחליף כתובת או  לעבור ארץ, לצרוח, לשנוא,
לבכות ולהכאיב, אבל מהכנסיה שלנו לא יוצאים.
כל אחד בכנסיה שלנו הוא כומר - וכל אחד מוודה את השני עד שאי
אפשר יותר עד שהאמת כל כך כואבת, שחייבים להפסיק שניה לפני,
כמו שסיפרת לי, שכשהיית ילדה נכנסת לים, עמוק לתוך הגלים, כי
רצית לטבוע, עד שהבהלת את המציל. אז מתחלפים.
שני ילדים, חושך בחוץ, וסיב אופטי דק של אלפי מיילים מעביר
פולסים קטנים של אור בינינו, והם לא יפסיקו לפעום, עד שיעלה
השחר. אני, את והמחשב של חברת הטלפונים, שמתקתק את הדקות שלנו
בכנסיה לפולסים אלקטרומגנטים, לסנטים או לאגורות, שמצטברים.
אנחנו נשלם את חשבון הטלפון מאותן הסיבות שאנחנו משלמים את
חשבון הוודקה והסיגריות, העייפות, הבדידות והכאב - מס החבר
שלנו לכנסייה.
אבל מה עם הימים, שאלתי אותה, לא לספר להם על הימים?
מרלין אמרה: בימים הכל באמת פשוט יותר. אתה הגבר של עינת ואני
האישה של ג'ף,  שכל כך טוב לי אתו בימים. בלילות אני ילדה, רעה
אליו ואל עצמי, מזיינת אותו מתוך שנאה וזורקת אותו מתוך אהבה,
כי לנו, חברי הכנסייה, הכל יוצא הפוך .  
זה נהיה יותר טוב כשעוברות השנים. הימים שלנו מתארכים והלילות
מתקצרים. חשבונות הטלפון קטנים כי בימים אנחנו גבר ואישה,
אחראים ומסודרים, מוכשרים ואינטיליגנטים, וכבר כמעט לא רואים
עלינו שבאנו מהכנסייה. ואני כבר עוד מעט פסיכולוגית, ואתה תהיה
סופר מפורסם, וחברות שלך יכירו לך חברות שלהם, יפות ומוכשרות
עד אימה. הן יראו גבר שנון ומקסים, אבל את עצמך לא תצליח
לרמות. כל הזמן הזה יביט בך הילד שיושב שם לבד, בפינה ובחושך,
והצללים יתארכו ואתה תגיד שנורא מאוחר, היה לך יום ארוך ואתה
פשוט חייב ללכת, כשהספרים והציורים והאלכוהול לא יעזרו יותר
שוב תתקשר להכאיב לי. כי אני ואתה לא יכולים אחרת, תמיד נסתובב
אחד מסביב לשניה כמו שתי מכליות כאב ענקיות, שטות בים שחור
ושקט, מחוברות בקו טרנס אטלנטי ועל הסיפון שלהן בוער צלב
הכנסייה שלנו.
תמיד? שאלתי אותה, את לא חושבת שיבוא יום בו נפסיק להיות ילדים
של לילה, נפרק את הכנסייה שלנו ונהיה מחוברים לאחרים במשהו עבה
יותר מקו טלפון?
מרלין לא הספיקה לענות לי. בחלון שלה השחר עלה מעל הרי הרוקי.