היא אמרה לו שאם היא הייתה היא, היא הייתה מתאהבת בו.
כן, היא הייתה מוזרה, אין ספק, אבל הוא אהב אותה.
היא רצתה שהוא יעשה בשבילה דברים כמו ללכת ולהביא לה את הצדף
הכי לבן וחלק שבחוף, רק כדי שיוכיח שהוא אוהב...
מוזרה, כבר אמרתי...
היא שיחקה בו, והוא השלים עם זה...כאילו זה עוד חלק
מהחיים...המשך מוזר למה שנקרא "גיל ההתבגרות"...
הוא לא אהב את זה, אבל לא הייתה לו ברירה...הוא כבר התמכר
אליה, אל המשחק שלה.
הם היו ככה איזה שנה, ואז היא עזבה אותו... "אתה טרחה
בשבילי...יותר מידי הוצאות" היא אמרה "אני צריכה למצוא
תחליף"...יום למחרת היא הלכה וקנתה כלבלב.
ככה זה תמיד...אתה מטפס על הסולם רק כדי להגיע לגג, ואז... אז
אתה מגלה שכל מה שנשאר לך זה רק לקחת נשימה עמוקה, לזרוק
לאוויר איזה משפט דרמטי, ולקפוץ. אם אתה לא בוחר לקפוץ, תסמוך
על זה שיהיה מישהו שיבוא וידחוף אותך...
אבל אז זה כבר לא משנה...
באותו חורף הוא למד לאהוב את ה"לבד" הזה, שכל כך הרבה אנשים
מפחדים ממנו.
(כשמתרגלים, אפילו המוות הוא לא דבר מפחיד...)
הוא היה מסתובב ברחובות, לבד.
מחפש מה לעשות עם עצמו, לבד, ולא מוצא, לבד.
את רוב האנשים זה היה מפחיד, אבל כשמתרגלים, אפילו המוות הוא
לא דבר מפחיד...
אבל כל זה כבר קרה, ועכשיו הוא מתחתן עם מישהי אחרת. הוא בכלל
לא היה מוכן להתחיל מחדש אבל אתם יודעים איך זה הורים...אז אמא
שידכה בינו לבין הבת של השכנה של החברה הכי טובה של סבתא...
האמת שהיא לא משהו יפה, וגם לא חכמה, והוא אפילו לא אוהב אותה
אבל אמא ביקשה ממש יפה...
טלפון. "הלו?". ניתוק. היא ביטלה את החתונה (הוא עדיין שקוע
בעבר, היא לא בטוחה שהוא מוכן, היא מאחלת לו את הטוב ביותר...
בקיצור- בלה, בלה, בלה...). עכשיו לך תספר לאמא...
ושוב חוזרים לשגרה...
להסתובב ברחובות, לבד.
לחפש מה לעשות עם עצמו, לבד, ולא למצוא, לבד.
עכשיו מה שנשאר זה לחפש איזה גג...