זה לא שהיא מיוחדת או משהו, לא נראה לי שהיא מיוחדת. תמיד היא
נראתה  לי רק עוד ילדה, חמודה כזאת עם פרצוף עגול ולחיים
ורודות, עיניים תכולות ותמימות, ילדה טובה כזאת שהכל אצלה
בצבעי הקשת.
היא תמיד נראתה לי כזאת, בלי כישרון או אולי מגרעה מיוחדת,
סתם, מישהי ניטרלית, סתם מישהי, סתם.
עברו מאז שנה או שנתיים, והיום בבוקר ראיתי אותה שוב, היא כבר
בת 15 בערך.
בקושי זיהיתי אותה, יותר נכון היא זו שזיהתה אותי. נבהלתי
למראה. היא הייתה כל כך דומה, למי דומה? לי! וזה לא שאני
מפחידה, זאת היא, היא כל כך השתנתה. השיער שלה! מה היא עשתה
לו?! איפה הבלונד הטהור? הכל שחור עכשיו, ורק עיניה התכולות
מפיצות קרירות ושנאה! מה בכלל קרה לה?
לא אמרתי לה שום דבר מיוחד, רק שאלתי לשלומה והיא ענתה בעייפות
"אני...חיה, לפחות משתדלת"
וניסתה למרוח חיוך מזויף על פרצופה.
הבנתי שהיא כבר לא תמימה, היא גם לא ניראת כך.
החלפנו מספרי טלפון ואמרנו שיהיה נחמד להסתובב קצת ביחד. וכל
אחת הלכה לדרכה.
ואז הגיעה אליי המחשבה, שבעצם שתינו כבר ידענו שהיא כבר לא
קטנה וחמודה,

ויש לה כישרון...או מגרעה.