"אין דבר שהמחשבה הנכונה לא יכולה לרפא", היא הייתה אומרת.
המוסיקה ברקע היתה תמיד רועשת אבל ניסיתי להקשיב לה בכל תשומת
לבי. בסוף היא הייתה מביאה אותי תמיד למחשבה הנכונה ואני הייתי
בוכה לה על הכתף, והכל היה עובר...
באותו יום נפגשתי איתה פעם ראשונה אחרי הפסקה של חודש וחצי
בפגישות שלנו - בדיוק הייתי בתקופה טובה. נפגשתי איתה בעקבות
זה שהחברה שלי, שבגללה לא הייתי צריך את עזרתה של הלית חודש
וחצי, זרקה אותי. היא ידעה את זה עוד לפני שפתחתי את פי. היא
פתחה את הדלת, ראתה אותי, חיבקה אותי והובילה אותי לחדר שלה.
"תהיתי אם תחזור..." היא אמרה בקולה השקט. "לא נכון, ידעת שאני
אחזור, תהית מתי," עניתי בלחישה, היא הנהנה. סיפרתי לה על
השיחה האחרונה שלי עם ניבה, על איך שהיא אמרה שהיא מעונינת
בניתוק הקשר, שמישהו אחר, חמוד נורא, התחיל איתה שלשום בבית
הספר, והיא הבינה שמה שהיה בינינו דעך. "אתה הרי יודע שאתה סתם
חושב שהיה לך כל כך איכפת ממנה, אתה מנסה לתרץ לעצמך את זה
ששכבת איתה." היא אמרה בלי להניד עפעף, ואני הסתכלתי עליה
בתדהמה, לא מבין איך היא ידעה. "ניחשתי," היא ענתה לשאלתי
האילמת, והוסיפה "אחרת לא היית נקשר אליה כל-כך, אתם הייתם
ביחד רק חודש וחצי, אין שום סיבה שתתאבל על זה כל-כך אם לא
שכבת איתה. אבל זה בסדר, מישהי לא חייבת להיות אהבתך היחידה
כדי שתשכב איתה. מספיק שאתם נמשכים אחד לשני, ורוצים בזה". אני
הסתכלתי בה בעיניים דומעות, "אבל היא לא רצתה את זה. היא רצתה
להיות איתי, אבל היא לא רצתה לשכב איתי." השפלתי את מבטי
וחיכיתי לפליאה בקולה. "אתה יודע שזה לא נכון, עמוק בפנים היא
רצתה בזה, היא היתה חייבת, זה אינסטינקט אנושי. היא אולי פחדה
מזה, לא היתה מוכנה לזה, אבל היא רצתה את זה." היא אמרה בקול
מלא ביטחון. הרמתי את מבטי וראיתי את השכנוע בעיניה, את הידיעה
המוחלטת, את הכוח העצום שהיה לה על עצמה ועלי. הושטתי את ידי
לחבק אותה, אבל בהתקרבי אליה לא יכולתי לנתק את המבט שלי
מעיניה, עד שפנינו נפגשו ושפתינו נשקו אלו לאלו. דחפתי אותה
אחורה כך שתשכב על המיטה ונשקתי לה שוב, היא שכבה שם בעיניים
עצומות וחיכתה לי. המשכתי לנשק אותה והתחלתי לגעת בה, היא לא
התנגדה, כאילו זה כל שחיכתה לו כל השנה האחרונה, שבה נפגשנו
לעתים כה קרובות, ולא נפגשנו לתקופות כה ארוכות.
גם כששכבתי איתה היא לא אמרה לי כלום, אבל כשהיינו זה לצד זו
על המיטה, היא התחילה שוב לדבר, "גם אני לא הייתי מוכנה לזה,
אבל אני יודעת שאתה לא אנסת אותי, אני יודעת שאני רציתי את זה.
אני יודעת שהמחשבה הנכונה תמיד תרפא..." ואז היא בכתה, ואני לא
הייתי שם בשבילה, אפילו לא נתתי לה את החיבוק שהיא היתה כל כך
צריכה באותו רגע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.