טראח ! ,בום,קראק !
פיצחתי את גולגלתו של הטרול, וחיפשתי את אוצרותיו במערה,
יחד עם שאר אנשי החבורה.
מאה מטבעות זהב, וחרב קסומה. ישר התחיל ויכוח מי יקח את החרב.
אודין הברברי, או איציק האביר. עוד יום שיגרתי בנבכי השרתים של
החברה, שסיפקה את הפנטזיה הוירטואלית הזאת.
זאת היתה חבורה חדשה ולי לא בא לדבר איתם, חוץ מאשר
עם kusit הקוסמת, שהיתה איתי בחבורה הקודמת, שאנחנו
היינו שני הניצולים היחידים שלה. היא אמרה לי פעם שהיא בת שש
עשרה, ועוד מעט פרטים, אבל חוץ מזה לא הכרנו, למרות ששיחקנו
חודשיים כמעט כל יום.קצת התפדחתי לספר שאני בן שלושים, מובטל,
ומשחק משחקי מחשב. עדיף להיות סייר יערות גבוה ושרירי, עם
בלורית מבהיקה. קו המחשבה שלי נקטע לפתע, כשחצינו עמק צר
ויפה, מוקף מפלים.
דרקון ירוק עצום נחת מולנו כשהוא מפיל עץ בדרך.
הדרקון הגיב ראשון, כאשר כולנו מכינים עצמנו לקרב.
ירדתי מהסוס, שלפתי את הקשת שלי, וטענתי חץ קסום עם יכולת
שיתוק. נבעתתי למראה איציק האביר, שלא הספיק לשלוף את חרבו,
וכבר כוסה בבריכה של חומצה מבחילה שנפלטה מפי הדרקון.
הצטערתי על איציק בעוד הוא מתכלה לשלד לנגד עיני.
הוא דווקא עשה רושם של בחור טוב. אבל לא עסקתי באבל בשלב זה
כיוון שהדרקון הביט לעברי. שחררתי את החץ, וראיתי אותו מתעופף
ונתקע בין הכנף לגוף. לא נזק קטלני, חשבתי. אך בעוד אני מתכונן
לסיים את חיי, ראיתי את הדרקון מאט את תנועותיו, בהשפעת החץ,
מה שאפשר לי לסגת מעט. הבטתי מסביב, כשהוא מתקרב. איציק השלד,
אודין שכב מרוטש בצד ודי גוסס, מיקי הגנב הופרד מראשו, כנראה
על ידי זנב הדרקון.
הבנתי שאני לבד. הוא התקרב,התקרב.....
זזזזזטטט....
ברק אדיר לפתע ירד מהשמיים, הישר לעבר ראשו של הדרקון,
ופילח אותו מהקודקוד ועד הזנב. הוא הזדקר, הסתכל עלי במבט תמוה
משהו, והתרסק ממש לידי. נשמתי לרווחה.
הסתכלתי מאחורי וראיתי את kusit הקוסמת יורדת בריחוף מראש
הגבעה. שכחתי ממנה !
היא נחתה לידי, מחייכת.
"אז מה ? שוב פעם נשארנו שנינו לבד." העירה כשהסתכלה על ערימת
הגוויות שהקיפה אותנו.
"כן" אמרתי. נשארנו לבד, חשבתי, אולי זו הזדמנות....
"תגידי...." לא הספקתי להמשיך. היא כבר היתה שפופה בין הגוויות
אוספת כסף וחפצים קסומים.
"את לא מאבדת רגע. קצת כבוד למתים..."
"אין זמן, אי אפשר לדעת מה יבוא אחרי המולה כזאת, אנחנו צריכים
להסתלק."
אנחנו ? חשבתי. סימן טוב.
"בא לך לעשות משהו מטורף ?"
"מה ?"
"אה, חשבתי, על אולי להיפגש,אה, את יודעת, באמת." גמגמתי
בכבדות.
"למה אתה רוצה להיפגש ?" שאלה בחשדנות. ראיתי שהיא עזבה את
הגופות.
"אני יודע...אולי אני אמצא חן בעיניך, מה את יודעת ?"
"הנה אני אפילו אתן לך את זה." הוספתי בחופזה, והוצאתי טבעת
הגנה קסומה. הרגשתי די מטופש וילדותי.
"טוב, בסדר....ניפגש, לא צריכה מתנות."

קבענו בבית קפה. בזמן הריטואל גילוח-אפטר שייב תהיתי אם זה היה
רעיון טוב. היא בטח נראית רע, הרי היא כל היום במחשב.
אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי.  החניתי את הטוסטוס לא רחוק,
והתקרבתי למקום, בחשש מה.
נכנסתי. היו שם בערך עשרים איש. חיפשתי במבטי מישהי יושבת
לבד.
לבסוף קלטתי דמות נשית בפינה הרחוקה, באפילה.
"שלום אני הסייר יערות, נעים מאד." אמרתי כשהתישבתי.
היא חייכה, והנהנה בראשה.
הסתכלתי עליה בזמן ששמו לנו תפריט. היא היתה יפה להדהים, שיער
שחור חלק, רזה, לא מה שציפיתי. אבל משהו הטריד אותי. היה בה
משהו מוכר, וגם היא לא נראתה בת שש עשרה , אלה יותר בכיוון
השלושים.
החלטתי לא ללחוץ בעניין, הרי בתכלס לא הייתי עם מישהי הרבה
זמן. דיברנו דברים רגילים. היא נראתה לי קצת לחוצה, לא אחת
שרגילה לגברים.
סך הכל השיחה היתה נעימה, למרות שהיה ברור שהיא לא רוצה לדבר
על עברה, אלה יותר בכיוון תחביבים. היא אהבה לרכב על סוסים,
לכתוב סיפורי ילדים, והחג האהוב עליה היה פורים, שבו "היא יכלה
להיות היא עצמה".
הופתעתי כשהסכימה, כשהצעתי בצחוק לקפוץ אליה לדירה.
איכשהו קיבלתי את הרושם שהיא בתולה, אבל כמובן שלא שאלתי. פשוט
עשיתי את הצעד, דבר שאני בדרך כלל לא עושה. הרגשתי בטוח בעצמי.
זה היה כמו חלום. כזה שמתעוררים בבוקר וחושבים
שאולי באמת יש דברים על טבעיים בעולם. אני חושב שהיא באמת היתה
בתולה. לא האמנתי, בתולה ! אחת בת שלושים, ונראית ככה, בתולה ?
נראה היה שהיא נהנתה, אבל אחר כך היתה מאד לחוצה.
"אתה חייב ללכת, קח, רוצה סיגריה ?"
"לא, הפסקתי, תודה." עניתי.
היא נכנסה למקלחת, ולא שאלה אם אני רוצה להתקלח יחד.
לא יכולתי להתאפק, עשיתי סיבוב בדירה בזמן שהתקלחה.
פתחתי מגירה, הפכתי בניירות שהיו שם, חשבונות ושטויות.
מצאתי שם פנקס קטן :
"9.6.92 - צלף חיזבאללה - קנה מוסט"
"17.9.96 - כמעט שיטפון בנגב - שינוי אפיק נחל"
וזה המשיך והמשיך.
היתה גם תעודה ישנה מכיתה ב'. הכל היה טוב מאד, חוץ מהתנהגות
שהיה טעון שיפור. הסתכלתי בשם. נועה יקותיאלי.
נזכרתי בילדה המופרעת מהיסודי. הילדה שפעם דחפה אותי
רגע לפני שדרסה אותי משאית זבל. אף פעם לא אהבתי מעברי חצייה.
בגלל זה בטח נדלקה עלי. אבל למה לא להיזכר יחד בתקופה הזאת ?
החזרתי את התעודה, פתחתי את התיק שלה, חייגתי מהפלאפון
שלה לשלי, וניתקתי. שיהיה לי את המספר, לא נראה לי שהיא תתן.
הלכתי לפני שהיא יצאה מהמקלחת, האמת שדי נעלבתי מזה שהיא אמרה
לי ללכת.  
חזרתי הביתה, לאבטלה, ולמשחקים. כעבור יומיים כמעט מחץ אותי
בלוק כשעברתי ליד אתר בנייה. נקעתי את היד כשנפלתי. הפועלים
ביקשו סליחה, ואני לא ידעתי אם להתעצבן או להודות לאלוהים.
kusit לא נראתה בסביבה. חיפשתי אותה במשך שבוע. שאלתי לוחמים
וקוסמים אחרים, היו ששמעו עליה ומעלליה, אך איש לא ראה אותה.
הסתכלתי במספר פלאפון שלקחתי. התקשרתי.
אחרי כמה צלצולים נשמעה ההודעה :
"אני כבר לא כאן, נכנסתי לארון".
זיהיתי את קולה. חשבתי שבדרך כלל יוצאים מהארון.
היא נשמעה מדוכאת. החלטתי ללכת לדירה שלה.
לא ציפיתי שמישהו יפתח, וגם לא ציפיתי למצוא את עצמי פורץ
לדירה. קצת חששתי ממה שאמצא, אך לא מצאתי כלום.
באמת כלום, לא נשאר שם דבר מהריהוט, זה נראה שאף אחד לא גר שם,
מעולם. ישבתי שם כשעה מוכה הלם. הקשבתי שוב ושוב
להודעה בפלאפון.

לבסוף עשיתי את הדבר היחיד שנשאר.
נכנסתי לארון. לא היה שם שום דבר מיוחד, מלבד חושך מוחלט.
יצאתי מהארון. הייתי בצריף כלשהוא. מהחלון נראה עמק ירוק.
נכנסתי ויצאתי מהארון.
הייתי עדיין בצריף.
בפינה היתה חרב, ושיריון מאובק. חגרתי את החרב. את השיריון
השארתי , הוא היה כבד. יצאתי לעמק, והלכתי כמה שעות.
בסוף פגשתי איזה זקנה ושאלתי אותה על kusit. תיארתי לה את
הצריף.
"אה כן, היא עכשיו עם חבר'ה חדשים. מסכנה. תמשיך בכיוון הזה,
בטח תפגוש אותם"
פגשתי אותם.
היו שם חמישה עם סוסים. לחלקם היו חרבות ,כולם היו חמושים.
הם הקימו מחנה ליד אגם באחו ירוק.
היא ניגשה אליי.
היא שאלה מה אני רוצה. אמרתי לה שאני לא רוצה כלום. פשוט חשבתי
שיש בינינו משהו, ושאני יודע שאני אמור לצבוט את עצמי, ולא
להאמין לכל הסיפור עם הארון וכל מה שקורה פה, אבל זה לא איכפת
לי, ושלא הבנתי למה התחמקה מזה שהיינו ביחד ביסודי.
היא הסתכלה עלי במבט מוזר ואמרה שאני בטח לא אבין, שהיא
היתה הפייה הטובה שלי, ושכל אחד יש פייה טובה, אבל לא אמורים
לזיין אותה. ושזו אמורה להיות מערכת יחסים אפלטונית ,עם בכלל.
וברגע שזיינתי את הפייה הטובה שלי זה משהו כמעט אדיפלי,
ואז הפייה כבר לא יכולה להיות פייה והיא צריכה לחזור מאיפה
שבאה, ושאין לה עבודה עכשיו, ושהיא צריכה להילחם כל היום
במפלצות משעממות בשביל כל מיני חפצים קסומים בנאלים, ובכלל
איזה בן אדם משעמם אני, שאני כל היום יושב בבית ומשחק במחשב,
ושהגנבתי לה את השכל, שלא היה לה מה לשמור עלי, אז היא שמרה
עלי במשחק ברשת, ועכשיו שאין לי פייה אני בטח אמות בשבוע אלא
אם כן אני אמשיך לשבת בבית מול המחשב.
אמרתי לה שאני אשתנה, שהיא תראה מה זה. אני אקח סיכונים כל
היום ואני אמצא איזה עבודה מדהימה כמו סוכן חשאי או משהו,
ושאני גם אקפוץ באנג'י, ושהמשאית בכיתה ב' זה כלום, והנה,
אפילו נקעתי את היד בשבוע שעבר. היה לי עוד מה לומר אך שמעתי
מאחורי שאגה מחרישה. הסתובבתי לאט, אבל זה לא שינה את המציאות.

דרקון ירוק עצום נחת באחו, ונראה שכל החבורה לא ממש נראתה לו.
שלושה מהחמישה שהיו איתה שלפו חרבות והסתערו, אך באו לקיצם
בהתמוססות חומצתית שנפלטה עליהם מלמעלה. עוד אחד ירה חיצים,
שנראה שהציקו לדרקון כמו זבובים. הוא סיים את חייו כשנקרע
לגזרים על ידי יד מלאה טפרים. האחרון ניסה להסתתר מאחורי עץ,
אבל הדרקון תפס אותו בפיו והשתעשע איתו קלות, עד שנדם.
ואז הוא הביט לעברי.
שלפתי את החרב, אבל ראיתי שהיד שלי רועדת.
הרגשתי משהו רטוב בין הרגליים. הוא התקרב והתקרב....
לפתע נדחפתי הצידה. שמעתי מלים מוזרות, וזזזזזזזזטטט.....
ברק פילח את הדרקון.
הוא התרסק. קמתי לקול דפיקות הלב שלי.
זאת היתה kusit, שכחתי ממנה !
אבל היא שכבה על האדמה, מדממת קשה. הדרקון פגע בה לפני שנפל.
אספתי אותה בידיים. שאלתי אותה למה עשתה את זה, היא אמרה שזה
מתוך הרגל, ששלושים שנה היא כבר מצילה אותי, מה לעשות, ושאני
יכול לחזור דרך הארון בצריף, אבל שאני לא ישחק יותר במחשב, אלא
יתחיל לחיות, למרות שכבר אין לי פייה, כי הרקבון של החיים זה
דבר אחד ממנו היא לא יכולה להציל אותי.
ואז היא מתה, הפייה שלי מתה.