לכל סוף ישנה התחלה חדשה.
ככה לפחות אומר הפתגם.
אך בסיפור שלו, אין התחלה חדשה, לסיפור שלו, יש רק סוף אחד רע
שאחריו כבר אי אפשר להתחיל מחדש.
הסיפור שלו, מתחיל בהתחלה, ונגמר בסוף, מתחיל בבוקר, ונגמר
בלילה הסיפור הזה מתחיל בטוב ונגמר ברע. הסיפור הזה לא משאיר
לקורא שלו הרבה ברירה.
הסיפור שלו התחיל בבוקר רגיל למראה עין. רק שבבוקר הזה השמש לא
האירה בשמיים, בבוקר הזה השמיים היו מלאים בעננים עד קצה האופק
שבו העין שלו הייתה מסוגלת להבחין. העננים לא היו עננים של
חורף, גם לא בדיוק עננים של קיץ, זה היה איפשהו באמצע, בדומה
לכל החיים שלו.
השעה הייתה כבר 6 ורבע הוא ידע שהוא צריך לקום עכשיו אחרי הכול
יום חשוב עומד לפניו. הוא המשיך לשכב במיטה, סופר את השניות
לאחור, אחת אחרי השנייה, נזהר שלא לפספס אחת מהן. ואז, בהגיעו
לאפס ניתק את עצמו בשנייה אחת מחומה ואהבתה של המיטה ופסע
החוצה, אל העולם הקריר.
הוא פתח את ארון הבגדים שלו שם חיכו לו הבגדים האהובים עליו
אותם הוא נמנע מללבוש בימים אשר קדמו ליום הזה במטרה ברורה
ללבוש אותם עכשיו, ביום המיוחד שלו.
הוא לבש את בגדיו בזריזות וניגש אל עבר האמבטיה הוא פתח את
המים בכיור בשיא עוצמתם ונהנה לראות אותם מתנקזים בצורה
סיבובית אל עבר החור הקטן. הוא הרהר רגע במשמעותו של האירוע בו
כרגע נכח אך לפתע נזכר שהוא עדיין ממהר. בעודו מוציא את משחת
ומברשת השיניים מהכוס הקטנה והצהובה, אותה כוס שמלווה אותו
שנים כה רבות חשב לעצמו על כל המזל שנפל בחלקו בהגיעו ליום הזה
ובאותה מחשבה ריחם על כל אלו שלא זכו להגיע ליום הזה. הוא צחצח
בקפדנות את שיניו ולאחר שסיים שטף את פיו במים וירק את הכול
לכיור, מביט שנית במסתורי הזרימה.
השעה הייתה כבר 7, הוא פסע חזרה אל עבר חדרו שם ראה את נעליו
מונחות מתחת לשולחנו הוא נעל אותם במהירות ויצא מהחדר לא ליפני
ששכח לקחת איתו את בובת החזיר שלו, בובה אשר חשובה לו יותר מכל
דבר אחר, חי או מת, על פני העולם הזה.  הוא יצא מביתו אל עבר
החצר מביט ביופייה ובתמימותה מנסה לחשוב לעצמו מחשבות טובות.
הוא יצא משער ביתו לעבר הרחוב, לאחר כמה מטרים חשב על להביט
לאחור אך מייד התחרט. הרחוב היה ריק יחסית, בדיוק כמו שאהב
אותו, מספר ילדים קטנים הגיחו מידי פעם משערי בתיהם אך בכמות
מועטה ולא בנהירה גדולה אותה היה נאלץ לחוות לו רק יצא מביתו
חצי שעה מאוחר יותר.  הוא המשיך ללכת ברחוב כבערך 400 מטר עד
אשר הגיע לתחנת האוטובוס הקרובה. התחנה הייתה ריקה, הוא שמח.
האוטובוס לא איחר לבוא אך לצערו היה שם את הנהג השנוא עליו,
אותו נהג ששנוא על כולם. הוא הציג לנהג את הכרטיסייה שלו
וליפני שניקב בה הנהג את החור הוא מישש את הריבוע בידו על מנת
לבדות שהוא לא מחורר כבר. הוא הלך בתוך האוטובוס אשר היה גם
הוא ריק מנפש אדם. הוא התיישב בספסל הרביעי. הוא חיכה מספר
דקות עד אשר הגיע לתחנה אשר ליד בית הספר. הוא הרגיש שזה הרגע
שלו.
הוא חייך חיוך מסתורי ולחץ על הכפתור.
                                                       
בום........