הגעתי לבית כלא. אני סגורה בתוך מבנה גדול עם עוד הרבה אסירים
אחרים, כמעט כולם שם צבועים. האסירים האמיתיים הם האסירים מהתא
שלי ועוד שני תאים אחרים.

כל פעם שאנחנו יוצאים מהתאים שלנו לכמה דקות אני פוגשת את כולם
בתא אחר ואנחנו מדברים, מריצים קטעים נו אתם יודעים.. בקיצור-
כיף. אחרי כמה דקות שבים אל התאים ונכנסים לעניינים, לעבודה,
זה ממש משעמם. אפשר להשתגע. יש פעמים שיש נושאים שהם מעניינים
אבל כאשר מדברים עליהם יותר מדיי זה כבר משעמם. עכשיו כשאני
כותבת את התיעוד הזה אני בעיקרון אמורה להיות באמצע העבודה.

זאת לא עבודה כל כך קשה. רק צריך להקשיב, להתרכז ולתעד. אבל
בעצם כשחושבים על זה, זה כן קשה. כל הזמן מישהו אחר אומר משהו
נכון ורק אני שותקת ולא אומרת מה שאני, מסתבר, יודעת.
כרגע, בתוך עצמי אני משתגעת משיעמום - כמו כולם, אני חושבת. כל
אחד עסוק בדברים שלו, בציורים שלו, בכתיבות שלו אבל לא באישה
שעומדת ומרצה. אני מגיעה למחשבות על העבר ועל העתיד. אני רואה
את עצמי עוד שנתיים בערך יוצאת מפה ולא חוזרת. אני רק אסיים את
העבודה פה, אקבל את מה שאני רוצה, צריכה ומקווה לקבל ואז אמשיך
בחיי. אחרי זה אמשיך לבית כלא אחר. אולי במובן מסוים יותר טוב,
אך במובן אחר יותר נוראי. כשאצא משם אני אצטרך לעבור עוד פעם
בית כלא. אבל עד אז יש עוד מספיק זמן. בינתיים אני אחיה לי את
הרגע. לא את העבר ולא את העתיד.

פתאום כולם פה התעוררו, הם מתחילים לדבר עם המרצה ועם אחרים
שיושבים לידם. איכשהו, הגעתי למחשבות עליו. רק לחשוב עליו גורם
לי להרגיש טוב. למלמל בפי את שמו. הוא מדהים. אבל הוא לא קרוב
אליי. הוא לא באותו תא שלי. הוא לא באותה מחלקה שלי. הוא לא
באותו בית כלא שאני נמצאת בו. בית הכלא בו הוא שוהה במקום אחר.
אולי הוא נהנה עכשיו ובעצם אולי הוא נרדם באמצע ההרצאה? אולי
יש להם חופש עכשיו מהעבודה? הוא חושב עליי? אני מקווה שכן. אני
רוצה לראות אותו. אני רוצה אותו.

דמיט, המרצה הוציאה אותי מקו המחשבה עליו.

אני לא אחזור לחשוב עליו. אני אשכח ממנו. הנה אני כבר כותבת על
נושא אחר. כמה רעש עושים האסירים שברחו מהתא. הפסקה.