זה התחיל סתם ככה, הייתה איזה הופעה, היא בדיוק גילחה את הראש
באותו היום. סתם כדי לשנות את הבאסה. סתם ראתה אותו שם, הוא לא
היה משהו מיוחד, סתם עוד ג'ינג'י אחד. לא עשה לה כלום.
חודש אחרי זה היא פגשה אותו בחנות דיסקים, הוא לא זיהה אותה
בהתחלה, השיער קצת גדל. ואז הם היו הולכים ככה פעמיים בשבוע,
למכולת ליד הבית שלו קונים קארלסברג תוצרת הארץ, איכסה רציני,
אבל עולה רק 2 שקל ומקבלים שקל חזרה אם מחזירים את הבקבוק.
יושבים ככה סתם, רואים את רן וסטימפי על המסך, היא הייתה ילדה
בעצם, הוא קצת יותר מבוגר. החברים שלו קראו לו פדופיל, סתם ככה
בשביל לצחוק עליו בהתחלה לא היה אכפת לו. וגם לה לא, וכשהוא
היה מנשק לה את הצוואר היא טרחה להזכיר לו כל פעם מחדש "רק
ידידים זוכר?" אבל היא לא הדפה אותו, גם לא כשהוא עלה עליה.
היא אולי הייתה רק בת 14 אבל כבר הרבה עברו עליה, אז מה עוד
אחד כבר ישנה?

זה היה פיתרון נוח להכל, להתמסטל להזדיין ושוב לתמסטל, מי היה
חושב שזה ימשך כל כך הרבה זמן, כולם אמרו להם כמה שהם מתאימים
יחד, אבל למי בכלל אכפת, הוא קנה לי בירה היא נתנה לו. בבוקר
היא הייתה מתעוררת לידו, ישר מורידה ממנה את היד שלו ורצה
לנסות למצוא אקמול. אבל הוא לא רצה לעזוב אותה החזיק לה את היד
חזק, "תרדי לי " הוא ביקש, היה לו פאפי פייס חמוד כזה. "לך
לעשות ביד " היא אמרה "איפה שמת את האקמול הראש שלי מתפוצץ".
אבל לא היה אכפת לו. וגם לה לא ממש.

היא חושבת שהיא אוהבת אותו, היא לא בטוחה.
הוא אוהב אותה אבל הוא לא יודה בזה. הוא בדיוק כמו הסטריאוטיפ
הקבוע הזה של הגברים, כל כך קשה להם להגיד את השלוש מילים האלה
:"אני אוהב אותך". גם לו היה קשה עם זה.
הם ישבו על המרפסת יום אחד, סיגריה תקועה בפה שלה, ידיים
רועדות ושמיכת צמר. "אתה אוהב אותי?" היא שאלה, בעיניים שלה
היו כבר דמעות. הוא לא ענה, עתם את העיניים וקירב אותה אליו.
"אממ אני לא בטוח, את כל כך צעירה" ,"אהה" היא ענתה. "אבל לא
אכפת לי לזיין אותך".