הוא ניצב שקלשונו בידו, צחוק בצחוק רועם ומלא ביטחון.
"מה מעשיך כאן, בן תמותה?" הוא שאל.
"מעול החיים, ברוך השם, כבר נפטרתי. עכשיו הגיע הזמן לנקמה."
עניתי בקול שקט.
השטן התגלגל על הקרקע הטרשית והחמה מצחוק.
"אתה? להשמיד אותי?" הוא פלט בין צחקוק חסר שליטה  "בחיי,
עשיתי לי את היום" הוא המשיך לצחוק. אחזתי בידי חרמש והכיתי
בשטן המתגלגל מצחוק, הוא התחמק מהמכה ומיד קם על רגליו.
"לא יפה, בן תמותה" הוא אמר.
"אני לא בן תמותה, בוגד שכמותך."
"לא צריך להתחנף" הוא ענה.
הישרתי מבט אל עבר עיניו. בוחן אותו, אומד את כוחו, תר אחרי
נקודות תורפה, משחר לטרף.
"אתה באמת חושב שתוכל להשמיד אותי?" הוא שאל בצחוק.
"כן" עניתי קול מחוספס ומפחיד, מעין גרוולינג שאפשר לשמוע בדת'
מטאל.
"עם מה? עם החרמש הזה?" הוא החל לצחוק, כשהנהנתי בראשי הוא אמר
"אתה הורג אותי."
"בדיוק." ואז הסתערתי עליו.
הנפתי את החרמש והכיתי אותו אנכית אך הוא חסם את המכה בעזרת
קלשונו. החזרתי את החרמש ועתה הכיתי בו עם הצד התחתון של המוט,
בבטן. הוא נסוג אחורה. הכיתי בחרמש משמאל לימין בקשת, השטן
זינק אחורה ולמזלו נשרט קלות בלבד מלהב החרמש.
"היי, זה לא פייר!" הוא ילל "כלי נשק לא אמורים לפגוע בי! אני
בלתי-פגיע!"
מה שהוא לא ידע זה שהחרמש היה אחד החרמשים של מלאך המוות.

איך קיבלתי את החרמש? איך הגעתי לכאן? למה בכלל אני רוצה
להשמיד את השטן?
זה היה ביום שמלאך המוות לקח אותי. השטן חיבל בחיי בכל דרך
אפשרית והותיר אותי ללא תקווה וללא עתיד. פשוט לא יכולתי לשאת
יתר. נפשי קרסה לחלוטין ובעקבותיה גם גופי. אחרי אותו יום בו
היא הפטירה שהיא מעדיפה אותי מת, נפלתי למשכב. טובי הרופאים
ניסו לרפא אותי, אך גם הם לא יכלו למחלה המסתורית שלקיתי בה
ושכילתה אותי לאט ובעדינות. כעבור שבועיים מיום המקרה,
נפטרתי.
מלאך המוות הופיע ליד מיטתי. לבוש בגלימתו השחורה ובברדס
שהסתיר את רוב גולגולתו.  בידו אחז בחרמש ועל ראשו הייתה
הילה.
"תודה לאל שבאת." אמרתי לו.
"זו תגובה מעניינת" אמר "אני שומע זאת לעיתים רחוקות בלבד."
"נו? אז אתה לוקח אותי כבר?"
"למה אתה רוצה כל כך למות?"
"אין לי תקווה, אין לי עתיד, והכי חשוב: היא רוצה שאני אמות."
הוא הרהר לרגע ואז אמר: "סיבות טובות."
הוא בא לנטול את נשמתי אך עצר לפתע. "מי רוצה שתמות?"
"אתה יודע" עניתי "היא."
הוא חשב לרגע, קרא את מחשבותיי באופן מוזר וקסום ואז הנהן שהוא
מבין במי מדובר.
"למה היא רוצה שאתה תמות?" הוא שאל שאלת תם.
"אני לא יודע" עניתי "אולי בגלל כל הטעויות שעשיתי, אולי בגלל
שאני תת-אדם שלא מגיע לו לחיות..."
מלאך המוות היה המום. מעולם לא שמע דברים שכאלה.
"...אולי יד השטן הייתה בדבר..." המשכתי בדברי.
"השטן הוא חתיכת בן-בלייעל. אם היא כל כך מלאכית כמו שאתה טוען
שהיא..." אמר...
"...אז בטח השטן אחראי לכך!" השלמתי את דבריו בצעקה.
מלאך המוות הביט בי.
"הבן-זונה המסריח הזה! המנוול המרושע הזה! הבוגד הזה!" צרחתי
"אני חייב לנקום את נקמתי! אני אלמד אותו לקח! מותי לא יהיה
לשווא, כי אם אני נופל - הוא נופל יחד איתי!"
"אתה גם רוצה להרשים אותה ושהיא תזכור אותך לטובה, נכון?" שאל
מלאך המוות שחיוך נסוך על פניו.
"אי אפשר להסתיר ממך כלום" עניתי.
"ואיך אתה מתכוון לעשות את זה?" שאל.
"לרצוח את השטן?" עניתי "שאלה טובה, באמת לא חשבתי על זה."
שוטטתי במבטי בחדר. דבר ראשון הייתי צריך כלי נשק, ולא סתם
רובה או אקדח, אפילו לא פצצת-אטום, אני צריך נשק לא-אנושי
שיכול לפגוע בשטן ובסופו של דבר אף להרגו. מעניין איפה אני
אמצא אחד כזה? הבטתי על מלאך המוות. ה הילה שלו הייתה מסנוורת
אז הפניתי את מבטי הצידה אל עבר החרמש. החרמש! מצאתי! הנה הנשק
האגדי שיחסל את בן-הכלבה הזה!
"תגיד" שאלתי את מלאך המוות "החרמש הזה - מה הוא יכול להרוג?"
"כל דבר." הוא ענה, בקולו הייתה נימה דקה של גאווה.
"כל דבר?"
"כל דבר."
"בני אדם?"
"כן."
"חיות?"
"כן."
"שדי גהנום?"
"כן."
"אל מתים?"
"כן."
"מלאכים?"
"כן."
"את השטן."
"השטן הוא מלאך שסרח ונפל, אז כן."
"את אלוהים?"
"לא יודע, אף פעם לא ניסיתי."
"מצוין" עניתי "כמה חרמשים יש לך?"
"הרבה." הוא ענה.
"תוכל לתת לי אחד?" שאלתי.
"בשביל מה?"
"בשביל לחסל את השטן." עניתי.
"הו כן, הייתי צריך לצפות את זה." הוא אמר וחבט בגולגולתו בידו
השמאלית.
"בבקשה?" התחננתי.
"הו בסדר." הוא ענה ונתן לי את החרמש שאחז בידו.
הסתכלתי בכלי (בחרמש) ביראה והערצה גדולה. במוט העץ והידיות
מהגימור הטוב ביותר, בלהב החד יתר מהחדות עצמה, מהאור הסגול
שליד חודו, של מולקולות מתפרקות.
נשאתי עיניים אסירות תודה אל עבר מלאך המוות והודיתי לו מקרב
לב.
"אתה המלאך הטוב מכולם, הצדיק מכולם, הנשגב מכולם!" היללתי את
מושיעי.
"תודה רבה" הוא חייך ממקום שהייתה אמורה להיות בו אוזן אל מקום
שהייתה אמורה להיות בו אוזן.
לחצתי את ידו השלדית של המלאך.
"עכשיו אתה רוצה לדעת איך אתה פוגש את השטן, נכון?" שאל מלאך
המוות. הנהנתי בחיוב.
"ובכן, כל כמה ימים יוצא מבית-הדין של מעלה שיירה של כאלה
שיורדים לגהנום, תוכל לזהות בקלות  את מרכבת האש שמסיעה אותם.
פשוט זנק עליה. לנהג לא איכפת אם לוקחים עליו טרמפים. הוא מקבל
תשלום על פי מספר הראשים שהוא מוריד לגהנום."
"איך אני מגיע לבית-הדין?" שאלתי.
"אל תדאג לזה" הוא ענה וחייך חיוך סרקסטי "אני אקח אותך."
הוא נגע בעייני בידו השלדית והכל נהיה שחור.

מצאתי את עצמי יושב על ספסל ארוך מאוד ועליו עשרות, אם לא מאות
נשמות לידי, הספסל היה כל כך ארוך שלא ראיתי את סופו. הספסל
היה במסדרון צר וארוך מאוד, הקירות היו צבועים בכחול דהוי ועל
הרצפה היה שטיח בסגול-אפור מלא אבק. על הקיר היה תלוי לוח
אלקטרוני, כמו שיש בבתי-מרקחת, ועליו היה כתוב המספר: 101.
הסתכלתי על הפתקית שהייתה בידי. היה רשום עליה המספר: 666. זה
הולך לקחת הרבה זמן, זמן שאין לי. יש לי מרכבת אש לתפוס. קמתי
מהספסל והתחלתי להתקדם במסדרון. כמה מהנשמות העירו לי ונזפו
בי, צעקות כמו: "מה אתה נדחף?" "חכה בתור כולם" נורו לחלל
המסדרון. התעלמתי ומירפקתי את דרכי קדימה. הגעתי אל דוכן
המשפט. מול שולחן עץ בצורת קשת ישבו שני מלאכים זוטרים. לכל
נשמה שהגיעה הם מילאו טפסים ושסיימו נתנו אותם למלאכית יפה
ששימשה כשופטת העליונה וניצבה מאחוריהם, יושבת מאחורי שולחן
נישא ובידה חותמת גומי. היא קובעת מי ילך לגן-עדן ומי ילך
לגהנום. הסתכלתי בשופטת, היא כל כך הזכירה לי אותה, את זאת
שגרמה בשנאתה למותי. נדחפתי בין הנשמות וקפצתי מעל השולחן
הקשתי של המלאכים הזוטרים. כולם הסתכלו עליי בפליאה, כולל
המלאכית שופטת. חייכתי אליה.
"איפה השער לגהנום?" שאלתי.
היא הייתה כל כך מופתעת מהשאלה ובסוף גמגמה בקול שמימי: "אה...
שמאלה בדלת הזאת" והצביעה על הדלת שעמדה משמאלה. הודיתי לה
ונכנסתי בדלת הזאת, שומע מאחורי את כל הקללות של כל הנשמות
שעקפתי בתור. שמעתי את המלאכית השופטת גוערת בכולם: "די כבר!
אם לא תפסיקו לצעוק אני אדון את כולכם לגהנום!"
בחוץ היה רציף מאבן שיש. לידו חנתה מרכבה בוערת באש. היא הייתה
כמעט מלאה לחלוטין. קפצתי אל המרכבה ואז הצליף נהג המרכבה
בסוסים השחורים שרעמתם להבה והם החלו לדהור, מושכים את המרכבה
בשמיים הכחולים-תכולים בהתחלה.
ככל שנסענו צבעי השמיים השתנו. מתכלת לכחול. מכחול לאפור.
מאפור לסגול. מסגול לאדום.
"תחנה אחרונה!" צעק הנהג. "הגענו לגהנום. כולם לרדת!"
נחתנו על קרקע סלעית אדומה מלאה מכתשים מאחורי הר גדול.
מלפנינו היה גשר מסלע מעל נהר של לבה רותחת.הגשר היה ארוך מאוד
והוביל אל צוק בלב אגם לבה. על הצוק הייתה כניסה למערה שעוצבה
כמו לוע של חיית טרף.
רק אני ירדתי מהמרכבה, שאר הנשמות סירבו לרדת. התחלתי ללכת
לחפש את השטן והתקדמתי על הגשר. אל המרכבה עפו שדים מכונפים
שהחלו לתפוס את הנשמות ולעוף איתן אל עבר המערה.
הלכתי וחרמשי בידי. נכנסתי אל המערה. היה שם חושך אימים. חוץ מ
ה הילה שזרחה סביב להב החרמש, כתוצאה מהתפרקות של מולקולות על
להבו החד. החרמש היה לי אור והתקדמתי לאט ובזהירות. ראיתי גרם
מדרגות והתחלתי לרדת בו. ירדתי וירדתי בו עד שהגעתי למדור
רביעי (שלט בכתב מעוות בישר כך). יצאתי דרך אחד הפתחים המוארים
וראיתי מולי אין ספור אנשים קבורים עד לעיניהם בבור יוון. הטיט
חדר לכל חור בגופם ועשרות שדים דרכו על ראשם כשעברו מצד אחד של
הבור אל משנהו. אני הייתי צריך את הצד השני. התחלתי גם אני
לדרוך על ראשי המסכנים ולחצות את בור היוון עד שהגעתי לגדה
השנייה. שם היה פתח. נכנסתי דרכו. היה שם עוד גרם מדרגות.
ירדתי הכי עמוק שאפשר.
זה היה המדור השביעי. שלט שהורכב מעצמות בוערות בישר זאת.
נכנסתי פנימה כשהחרמש בידי. כעת הייתי במדור שהיה שמור לרשעים
ביותר בלבד: לאנשים דוגמת היטלר, נבוכאדנאצר ואיוואן האיום.
כאשר נכנסתי היה השטן עסוק בעינויו של נבוכאדנאצר. הוא הפסיק
את העינוי, לקח את קלשונו וניצב מולי.

דם אדום זוהר זלג מפצעו של השטן.
"ארור מלאך המוות שנתן לך את החרמש הזה!" הוא קילל.
"להפך, ברוך הוא." עניתי ובמכה מדויקת מאוד עם החרמש כרתי את
כף ידו הימנית. הוא נאנק מכאבים וזרק את קלשונו על הקרקע.
"אתה תשלם על זה!" הוא יילל וכיוון את כף ידו השמאלית אל עברי.
הוא התרכז וירה עליי כדור-אש, נעזרתי במוט של החרמש וזינקתי
הצידה.
"ארר" הוא סינן וירה עוד כדור-אש. הפעם זינקתי לצד השני,
התגלגלתי מהר וכרתי את כל ידו השמאלית. השטן נפל על ברכיו ובכה
מכאבים.
הוא החל להתחנן על נפשו: "בבקשה, אל תפגע בי!"
"שקט, פרחח." נהמתי. "הרסת את חיי והנורא מכל: גרמת לה לשנוא
אותי! על פשע כזה אין מחילה ועונשך יהיה מוות, או במילים
אחרות: השמדה מוחלטת!"
"אתה לא מבין!" הוא צעק. "אתה לא יכול לעשות זאת! העולם צריך
שטן! ללא שטן העולם יקרוס. מישהו צריך להעניש כאן את כל
החוטאים, מישהו צריך לדאוג שהמלאכים של אלוהים יהיו ערניים.
אלוהים צריך אויב שימשוך ממנו את כל האש על הרוע שבעולם. העולם
לא יכול בלעדי, אתה לא מבין?"
"לא אכפת לי" עניתי באדישות אל מול נאומו מלא ההתלהבות של
השטן.
"ללא רע, אין טוב. בלי דברים רעים בעולם, לא תוכלו להעריך את
הדברים הטובים. בלי עצב, אין אושר. בלי שנאה, אין אהבה..."
"שקט" צרחתי בקול עמוק "נמאסו עליי הקשקושים שלך! הגיע הזמן
לביצוע גזר הדין!"
"לללללללללללללללללללללללללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!"
צרח השטן אבל זה לא עזר. אחזתי בחרמש בשני ידי והנפתי אותו
אחורנית ואז בקשת בתנופה אדירה אל עבר גרונו. הלהב ניפץ את
ורידיו ועורקיו, קרע את גידיו ושריריו, חתך את בשרו ושבר את
עמוד השדרה שלו. ראשו נערף ונפל על הקרקע הלוהטת. השטן הושמד
וגופתו החלה להתאדות. אחזתי בחרמש בתנוחת ניצחון והנפתי כלפי
מעלה.
"אלוהים, מלאך המוות, אהובתי אשר בארץ - את השטן השמדתי!"
צרחתי בקול על-אנושי שהדהד ברחבי כל ממד וכל מקום וכל יקום.
אהובתי שמעה זאת. היא חשבה שכאשר אין שטן אין גהנום וכעת לא
תיענש בכלל על מעשיה. מאותו יום נהייתה רשעה גמורה וכל מה
שעשתה לי עשתה לאחרים.
כעבור שעה קלה עדיין עמדתי איפה שהבסתי את השטן. גופתו כבר
התאדתה לגמרי. לפתע זרח עלי אור שמימי, טהור, מרגיע. קולו של
אלוהים נישא דרכה, חודר אל ראשי, אל נפשי ויאמר:
"מה זאת לך כי הרגת את השטן? וכי לא אמר לך שבלתו אין עולם
ואין חיים?"
"אמר גם אמר" עניתי "אבל זה לא פוטר אותו מגזר הדין".
"הבינותי למה הרגתהו ואיני יכול להאשימך בכך אבל לא ייכון
הגהנום ללא בעל והתופת ללא אדון. אתה רצחת, ואתה גם ירשת.
מהיום אני שמך לשר ומושל על הגהנום, ועינית את הנפשות הכלואות
כאן ומיררת את אחריתן והענשתם. כה אמר ה' אלוהים."
האור נמוג. כעת הייתי אדון הגהנום. לא יכולתי לסרב לאלוהים.
התחלתי מיד בעבודה.

עברו כבר 70 שנה מאז מוניתי לשר הגהנום. הלשכה הראשית שלי עברה
עיצוב מחדש. המצאתי עשרות עינויים חדשים ותחת שליטתי, "חיי"
הנשמות היו קשים מנשוא. השטן הקודם היה מלאך לעומתי. כל השנאה
שהיא פיטמה אותי בה בשנות חיי הוצאה על הנשמות הכלואות כאן.
והיה מגיע להן.
יום אחד, גם היא הגיעה לכאן. היא ירדה מהמרכבה במלכותיות
ושניים מבכירי משרתי ליוו אותה אל לשכתי.
היא הייתה כה יפה ונראתה בדיוק כמו ביום שנפטרתי: צעירה, ענוגה
ומושכת. עדיין אהבתי אותה.
"שלום, אהובתי" אמרתי בחיוך זדוני "יש לך שתי ברירות: אחת -
להינשא לי ולהיות מלכת הגהנום ומענה ראשית; שתיים - לסבול לנצח
תחת העינויים האכזריים ביותר שיש."
למרות שנאתה אלי, היא בחרה באפשרות הראשונה. אלוהים בעצמו השיא
אותנו ומלאך המוות היה שושביני. אני והיא חיינו בגהנום ביחד
לנצח נצחים. אני עסקתי בעיקר בענייני מנהלה ומידי פעם עיניתי
אנשים. ואילו היא, הייתה המענה הראשית ותכננה עינויים חדשים
ויישמה אותם על הנשמות האומללות הכלואות כאן.
להגיד לכם את האמת, היא הייתה הרבה יותר טובה בזה ממני.