אני בין לבין....
הכול מסביבי קיים,
אבל בעצם רק אני כאן.
הכול זז מסביבי ואני רועדת מאושר.
כל החלל מתמלא בקדושה של בדידות.

פתאום לעצב יש הילה,
ויש לו גוונים שלא ראיתי קודם.
האור החזק מסוונר את עיני,
אני מנסה להסתכל עלייך,
להביט בך הכי עמוק שאפשר,
לראות מעבר,
לגעת עמוק,
להיות חלק ממשהו מפוזר אבל
ממשי.

אני רוצה להכיל אותך בי,
בתוכי,
בתוך הסדקים
שיפערו עצמם לרווחה
כשתתקרב.
אני כבר מרגישה איך גופי
שולח
אותותיו,
אותם זרמים קטנים שמעוררים את
הרקמות העדינות של החולשה.

זה מרגיש כמו חוטים רכים של
שקט,
זה נוגע כמו צללים ארוכים של
חושך,
מפזר בי דממה של הנאה.
הכול מתכונן לבואך,
לכניסתך.

אני ממתינה לך ויודעת שתבוא,
כמו שהים יודע שיהיו עוד גלים,
כמו שהשמש תתעורר מחר במזרח,
ותמות שוב במערב.
אני מביטה במותה,
מביטה בי,
על החול,
מחוברת,מתפוררת ונבנית מחדש.



אני הולכת אלי
וחוזרת בי.
אני נוגעת בפניי, אצבעותיי מפזרות חול על גופי.
אני מביטה במותי,
בגלי הענק,
ברוח השוטפת את הרוך שהיה.
אני שוחה בך,
אני צובטת צדפים,
אוחזת בסלעים הענקים,
מנסה לא לטבוע,
מנסה ללמוד לצוף...
להשאר בחיים.