צעדים כבדים מכים על רצפת השיש המבריקה קול הרקיעות מהדהד
בחדר... אלי התחבא מתחת לשולחן כשהוא ממלמל בלחש. אחרי מספר
צעדים רעש הרקיעות הולך ומתרחק עד שנעלם. אלי חיכה עוד מספר
רגעים כדי להיות בטוח שהצעדים באמת חלפו, כשהיה בטוח יצא ממתחת
לשולחן, הוציא פיסת דף, שירבט עליה כמה מילים והכניס אותה
לכיסו. יצא מהחדר וירד במסדרון לעבר הרחוב החשוך. זה היה לילה
ללא ירח ורק האור המגמגם של פנסי הרחוב האיר את דרכו. אלי רץ,
רץ כאחוז דיבוק, אחרי כמה רחובות הפסיק לרוץ תפס את החזה שלו
והתנשף בכבדות. אותם הצעדים מכים את האספלט אלי הוציא את הפתק
מהכיסו ועמד במקום, ממלמל.. מתכונן.. הצעדים התקרבו ונראה שהם
היו מטרים ספורים ממנו. אלי נבהל וחזר לרוץ בכל כוחותיו
האחרונים. מיוזע ומתנשף נכנס אלי לחורשה, התחבא בתוך מערה
יושב.. ממתין...

הזמן עובר ואלי יושב.

                                     

עבר זמן רב והצעדים שוב נשמעים מרחוק מכים במן צליל ספלאש על
רצפת החורשה הלחה על רקע רקב טיפטוף טיפות המים מן העצים. אלי
,שלא אכל כבר זמן רב, לא יכל לברוח עוד. הוא הוציא את הפתק
מכיס מכנסיו והחל קורא... ממלמל... מתאמן... מתכונן. כשהצעדים
התקרבו הוא הרגיש שהוא חייב לרוץ אבל היה עייף חלש וקפוא
מפחד.
דמות נתגלתה בערפל - שיער אדום כמו אש, חיוך מתוק, חולצת בטן
שחושפת בטן שטוחה ורכה ומכנסי ג'ינס צמודים שמבליטים ישבן קטן
וחמוד. אלי נעמד על שני רגליו, לקח נשימה עמוקה ריכז את מבטו
בפיסת הנייר ואמר בקול רועד "אנחנו כבר לא מתאימים.. צריכים
להפרד."

היא פתחה את עינייה  הגדולות ואמרה בקול חד ומתוק. "אלי בלי
שטויות, בוא למיטה!." אלי כמהופנט ע"י עינייה וקולה נענה ועקב
אחריה.