לא מזמן נכנסתי במשאית של רגש. זה היה עם הקטנוע, שניה אחרי
העבודה, דקה לפני שהגעתי הביתה. זה לא כאב; שריטות פה ושם,
שפשוף מה שפשוף וזהו. הנהג יצא החוצה, קילל, אמר שאני זבל. לא
עניתי. תמיד אני אשם, בסוף. אחר כך הוא נרגע. החלפנו פרטים,
הוא שאל אם אני מרגיש טוב, אמרתי שמעולם לא הרגשתי טוב יותר.
כמה שריטות, שפשוף מה שפשוף וזהו. לחצנו יד, הוא התניע ונסע,
מותיר מאחוריו שובל  חרוך . "עומס רגש" היה כתוב לו בתחת, בשלט
גדול. בשלט  קטן יותר, צבעוני, היה כתוב שאם רכב זה עושה עבירת
תנועה יש להתקשר לטלפון כך וכך. התקשרתי.
"רגשות בעם" ענתה לי מישהי מפוהקת. "את האחראי", ביקשתי.
מוזיקה חסידית התנגנה מהעבר השני, חשבתי מה להגיד, איך.
"למי ממתינים?" שאלה מרכזנית. "לאלוהים" עניתי, מסויג.

אני לא ממש זוכר מה בדיוק קרה אחר כך. הבזק, ברק, מתגי שינוע,
שקט. זרם מזומזם פילח את גופי לרוחב, רצפה מטונפת, קרירה, ספגה
אותי, שדוד. לפני השתרך מסדרון ארוך, מנומנם, פלורוסנט דהוי,
כבוי, בהה בי באדישות, עטוף טיט ושבר. קמתי, נפול, התקדמתי
בצליעה אל מחוץ לעלבון, אל ההיכל הענק. אנשים חיוורים, צמוקים,
קידמו את פניי ללא אומר, ישובים בחית, לבושים בתחתונים צהובים,
מטולאים. שעווה סבונית הפיצה מסביבי ניחוח שבטי, מנוכר, מעלה
נשכחות. התפשטתי בתנועה לא רצונית, אוחז בלבני המנומרים, נבוך
מעט. מישהו עם מדים מורמים ודרגות הגיע וסימן לי לתפוס את
המקום הפנוי היחיד שהיה. ישבתי, מחכה בדריכות. פעם בכמה דקות
קמה איזו דמות שלדית וצעדה, בהסכמה, לכיוון הסוף, בכל פעם שזה
קרה בא מישהו אחר והתיישב במקומה. תחושה פנימית חזקה, מתסיסה,
דחקה בי חזק. קום ולך, עכשיו. ניסיתי להישאר בכל כוחותיי, נאבק
ונצמד, מעוך ותלוש. זה היה חזק ממני. אחרי איזה זמן הרפיתי,
מובס. קמתי נטול רוח, מימיני הגיע חדש, מסוקרן. צעדתי בכבדות
חזרה לקצה המסדרון, מתעלם מהוראות הסלקטור, נעמד מול הקיר,
באחת. צמחים מטפסים ירדו ממנו, דלוחים. שלחתי יד מהוססת קדימה
וחדרתי אליו, לתוכו, מזועזע מהצריבה החונקת, השורפת, האבוקה.
נשאתי תפילה קטנה ונפלטתי החוצה, אל העבר השני, משתעל, דמוע.
מולי התפרס חדר לבן, גדול, עם  מכתבה ישנה וספרי אבולוציה. על
השידה שכן בגאון רימיינדר עם פתק: "הבטלה משחררת". הפנמתי,
מפוחלץ, את הבשורה. "פסססס" שמעתי מאחורי. הסתובבתי  מוטרד.
מקלחת רעועה, ציקלונית, הביטה לעברי במבט מפתה, מזמין. מתחתיה
ניצב לו כיסא מהודר, מלכותי משהו. התקרבתי, מדוד. צללית לא
ברורה, סגלגלה, הופיעה על הכיסא ונעה עליו, אחוזת תזזית, ממשען
למשען. עצרתי.

"של תחתוניך מעליך" ציווה קול קלגסי. צורך עז פרץ בי, מבקש
שאתיישב. התקרבתי עוד, ונשאבתי. חמימות נעימה התפשטה, רגיעה לא
מוכרת אחזה מקום. מתחתי, על המושב, נפער חור. שתי עוויתות קלות
בבטן, וזה התחיל. התסכול, חוסר הערך, הפחדים, הלבד - את הכל
חרבנתי החוצה, ברצף. חרבנתי ובכיתי, שלשלתי וצחקתי. בדיכאון
הרגשתי עצירות קלה, לגאווה ולתאווה היה ריח מרדני, אך לא
ויתרתי. לחיצה קטנה -  ושחררתי גם אותם, לנצח.  חשבתי לאן כל
זה מגיע, על מי זה נופל, למה דווקא אני נבחרתי, ואז חרבנתי
החוצה גם את הספקות, התהיות וכל השאר. איזו הקלה. מפויח,
נשבעתי להמשיך. לשחרר את הכל, עד הסוף. לקחתי נשימה סרוחה,
עמוקה,נעמדתי על הכיסא  ופיזרתי כמה גזים נוקמניים, זכריים,
היישר לפי המקלחת. אושר עילאי הציף אותי ממרכז הבטן והלאה,
במעלה הגוף. לראשונה בחיי, הבנתי. אני לא מוכן להשתעבד יותר,
בחיים לא. החלטתי לחרבן את עצמי לדעת. ושתזדיין הריקנות.