בכל פעם שהוא בלע אש הוא זכה לתשואות, למחיאות כפיים סוערות.
מזה סוערות, כאלה שמחממות את הלב בלילות קרים של לבד. הוא לא
עשה את זה בשביל זה; הוא לא עשה את זה גם כדי להרשים מישהו, או
כדי לסחוט פרגונים ומבטים. הוא פשוט אהב לשרוף לעצמו את הנשמה
טיפין-טיפין, לאט-לאט, בכל פעם קצת, בכל קצת יותר. ובכל פעם
כזו, אחרי שהוא היה חוזר הביתה וסופר את הפדיון היומי, הוא היה
נזכר באבא שהיה מכבה עליו סיגריות דלות ניקוטין, שאולי גרמו
פחות נזק לאלה שעישנו אותם, אבל השאירו בדיוק אותן צלקות כמו
סיגריות רגילות. אלה שהכירו אותו מקרוב אמרו שעם כל הפוקר פייס
שלו, רואים שיש לו בעיניים איזשהו ניצוץ, חיות. אבל גם זה דעך.


לבלוק שהוא שכר בו דירה, בבן יהודה, היה מנוי קבוע במכבי האש.
בכל פעם שהוא התאמן על המופע שלו היו שומעים סירנות כבר
מאלנבי, אבל לרוב אלה היו התרעות שווא. חוץ מפעם אחת, כשאיזה
זקנה נחנקה מעשן, אבל היא בלאו הכי הייתה סופנית. פעם, בפסטיבל
עכו, הייתה לו תאונת עבודה. כולם צחקו, חשבו שזה חלק מהמופע.
מאז, הוא לא דיבר, אבל זה לא מה שגרם לו להפסיק. להפך. הוא
הכפיל ושילש את ההופעות, יוקד, מלהט, בולע אש, שורף עוד פיסה
קטנה מהנשמה. עם הזמן, הוא התקבע על מוד סטטי, אל-תחושתי, נותן
לחיים לעבור לידו. השיא היה בסדרת הפיגועים בירושלים. הוא בהה
בטלוויזיה, מפוהק משהו, ואחר כך אונן, גומר מבלי להניד עפעף.


ביום ההוא, בהופעה השבועית בנחלת בנימין, משהו לא דפק. המקלות
נפלו לו פעמיים יותר מדי, הנפט נשפך על הרצפה, הספוגיות פישלו.
קומץ המעריצים הקבועים שלו היו סבלניים אמנם, אבל גם הרגישו
שמשהו לא בסדר. הוא משך בכתפיו, אסף את הפקלאות והלך הביתה.
חלק קראו לו בוז, אחד אפילו הוציא חזרה את השקל ששם בכובע לפני
כן אבל לו, לא היה ממש אכפת. הוא פנטז על הגחלים שחיכו לו באח
הלוהט, האמפתי, בבית. לפני שהוא הגיע, הוא עצר בקיוסק על הפינה
של גורדון והתעניין במצתים החדשים, אלה בצורת האקדחים. המוכר
לא ממש התייחס אליו. בזוית העין, ליד המקרר, הוא ראה אותה.
בהירה, גבוהה, עם עיניים כחולות, אטומות.היא פתחה את הפריזר
והוציאה משם שתי חבילות קרח מעוצבות, קומפקטיות, מניחה אותן על
החזה ולופתת, חזק. כשהתקרבה לשלם, הם נתקלו אחד בשני. אחת
השקיות נפלה על הרצפה, הוא התכופף להרים אותה, אבל חזר בו. היא
שילמה ויצאה החוצה, הוא יצא אחריה, קולט אותה נעמדת בקרן
הרחוב, נושפת אדים, מציירת עיגולים, שולפת קופסת פרלמנט לייט
ארוך, תוקעת אחת לפה, בזוית. "אש?" שאלה אותו מבלי להסתכל
לעברו. הוא שלף את הקריקט השחורה, החד פעמית, וקירב אותה
לשפתותיה.

קליק. קליק. זה לא עבד. הוא ניסה שוב, ושוב. היא הביטה בו,
זרקה את הסיגריה על האספלט השסוע ומעכה אותה עם העקב. אחר כך
היא הלכה, הוא עלה הביתה. בחדשות של חצות הודיע זה שכל פעם
מאחל שיהיה טוב שבאזור המרכז יש קרה, ומומלץ להעביר ערב כזה
ביחד, חבוקים. הוא הדליק את האח, השתרע על השטיח ודחף 3 גחלים
לוהטים לבית הבליעה. אחר כך הוא חשב עליה ואונן, בעדינות.
בלילה הזה היה לו קר במיוחד.