הבטתי בה, ומיד ידעתי שהיא מלאך. לא הייתי צריך אפילו לשאול.
די היה במבט אחד בודד.
"מעולם לא פגשתי מלאך קודם לכן" אמרתי לה.
והיא רק הביטה בי וחייכה. ושתקה.
אני הבטתי בה, ושתקתי גם אני. שתיקה של מלאכים. הרגשתי זאת. לא
היה לי ספק. הבטתי בה, וחייכתי אליה - חיוך מבוייש משהו.
הרגשתי שהיא לא שייכת למקום הזה. לכל ההמולה שמסביב. ידעתי
שאנחנו צריכים לצאת מכאן. הושטתי לעברה את ידי. מהסס. היא
הושיטה לעברי את ידה. אחזתי את ידה ברכות, והובלתי אותה החוצה,
אל עבר הרחוב.
הכל היה חשוך בחוץ. הרחוב היה ריק. רק איש זקן אחד שהלך לאיטו
תוך שהוא ממלמל לעצמו משהו לא מובן. האור היחיד היה פנס רחוב
אחד רחוק, ופניה שקרנו. פני מלאך.
"מאיפה באת?" שאלתי אותה, כדי לשבור את השתיקה. מבטה נע מעלה,
אל עבר השמים. באמת, לאיזו תשובה כבר יכולתי לצפות ... ?
לא יכולתי שלא להבחין בעצב שבעיניה. "מדוע את כה עצובה?" שאלתי
אותה. היא אחזה בידי בשתי ידיה. על שפתיה עלה שוב חיוך. שקט.
מיסתורי. כאילו אמרה - "לא כדאי לך לדעת ... ".
אולי היתה מלאך שאבדה דרכו? האם היה זה מפאת געגועיה הביתה?
אולי מכיוון שהיתה בודדה על פני האדמה - מלאך יחיד בין אנשים
...
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר", כי רציתי לומר לה משהו מרגיע.
מעודד. שוב החזירה לי חיוך. מבטה היה כה עצוב שחשתי צורך לחבק
אותה. לנחם אותה. היא נרתעה לאחור.
ויתרתי, והושטתי לה שוב את ידי. "בואי", אמרתי, "נלך". היא נדה
בראשה לאות הסכמה, ושבה ואחזה בידי.

רגלינו פסעו אט במורד הרחוב. היא נעה בחן, בקלילות שמיימית.
הרגשתי לידה מגושם ומסורבל. לא שייך. לא ידעתי לאן אנחנו
הולכים. לא רציתי לקחת אותה לחדרי - לא לשם. זה פשוט לא היה
מתאים. אז המשכנו ללכת לאן שרגלינו הובילו אותנו. סימטאות
אפלות. הכל היה דומם. שום רחש לא נשמע, פרט לקול נשימותיה.
ונשימותי. וכל קולות הלילה - מרחוק.
היינו כבר עייפים ותשושים, וחיפשנו מקום לנוח. לישון. היה זה
מבנה נטוש. אולי מחסן. מצאתי שם מזרון ישן וקרוע, שעון על
הקיר. הנחתי אותו על הרצפה, והיא נשכבה עליו. נשכבתי לידה, כה
צמוד. יכולתי לחוש בחום גופה. נשקתי לה בשפתיה. היא לא נרתעה
הפעם.

היא היתה כה עייפה. עיניה נעצמו, והיא נרדמה. שנת מלאך. אני
הבטתי בה. לא יכלתי להרדם. העצב שבפניה, השקט שלה, לא נתנו לי
מנוח. הייתי חייב לעשות משהו. לעזור לה לחזור הביתה, למקום בו
תהיה שייכת.

------------

השמש הפציעה, והאירה אל תוך הבניין. פניה היו כה חיוורות. היא
נראתה עתה מלאך יותר מאי פעם. על שפתיה היה נסוך חיוך שליו,
נטול דאגות. היא היתה עתה כה שקטה, אפילו קול נשימותיה לא נשמע
עוד. חולצתה היתה אדומה. הדם שלה היה כה אדום, כה כהה, לא דם
של אנשים רגילים. של מלאכים.

ידעתי שהיא עכשיו מאושרת. עם כל החברים שלה, במקום אליו היא
שייכת. עזבתי אותה שם, אך ידעתי שהיא בעצם, תהיה איתי תמיד.
מלאך ששומר עלי. בשמיים.