אחר-צהריים שטוף שמש. אני וערן למטה, משחקים תופסת צבעים,
למרות ששנינו מסכימים שאנחנו הרבה יותר מדי מבוגרים בשביל זה.
תופסת צבעים משחקים בגן, אולי בכיתה א' או ב'. ערן ואני בכיתה
ד'. אנחנו בני עשר, עוד מעט.

ערן הוא אחי התאום וככזה הוא נמצא בכל מקום שבו אני נמצאת, אבל
מתעקש שהוא לא.

בהפסקות אני והוא מתנדנדים על אותם המתקנים בחצר בית הספר וערן
נופל לחול, מעמיד פנים שהוא קיבל מכה מהמתקן. אני יורדת אחריו,
בקפיצה, ממהרת לבדוק שהוא בסדר. הוא קם במהירות, מפיל אותי,
אני רודפת אחריו.

כך גם עכשיו. אימא בחוץ עם אחינו שי, שהוא בן שנתיים. ערן ואני
מרחמים עליו כי הוא גם קטן, גם מכוער וגם אין לו אח תאום.

בבית הספר כולם גורמים לנו להרגיש נורא מיוחדים על זה שנולדנו
ביחד. אני שונאת שאת ימי ההולדת שלנו עושים ביחד. אני בכלל לא
סובלת את החברים שלו ואני שונאת להתחלק במתנות.

ערן מרמה בתופסת ואני יושבת עליו ומרביצה לו. הוא דוחף אותי.
אני עדיין מצליחה לגבור עליו, אבל לא לאורך זמן.

בינתיים אימא קולטת אותנו ומתקרבת אלינו עם העגלה. שי בידיים
שלה. הידיים השמנמנות שלו מרוחות בארטיק והוא מסתיר את
העיניים. טיפש קטן.

(אני בכלל רציתי אחות, אבל לא שאלו אותי.)

"ערן, ענת, תפסיקו תכף ומיד." אימא עומדת מעלינו ומסתירה את
השמש. אני מרימה את הראש להביט עליה וערן מנצל את ההזדמנות
לדחוף אותי מעליו ולהתיישב. "כל היום מכות. אני לא מבינה. מה
יש לכם לריב כל-כך הרבה?"

אני מתאפקת שלא לצחוק ויודעת, בלי להסתכל, שגם ערן ככה.

כיף לי לריב אתו. כיף לי לגעת בו. ערן הוא שלי, הרבה יותר משל
אימא, או אבא, או שי. אני הכרתי אותו קודם, ראשונה, עוד בבטן.

ערן צובט לי בפטמה. זה כואב. אני מעמידה פנים שזה לא.

אימא תופסת את הזרוע שלו בחוזקה. "אולי די כבר?" אני רואה
שאימא עייפה. שי מתחיל לבכות. אימא מוחה את הזיעה ממצחה. עוד
מעט ממש ממש קיץ. בינתיים חם רק חלק מהזמן. "תעלו כבר הביתה,"
היא אומרת בקוצר רוח.

ערן עושה פרצוף נעלב. אני מחייכת חיוך מתוק. שנינו מנסים רק
להרוויח עוד קצת זמן, עוד קצת חופש בחוץ.

אימא מוותרת, אבל רק לעוד חצי שעה. לערן ולי אין שעון ואני
יודעת שכמו בכל ערב, אימא תצעק לנו מהמרפסת כשיחשיך, ואנחנו
נעמיד פנים שאנחנו לא שומעים, למרות שכל השכונה יכולה לשמוע.

אני שומעת את הצליל של הסנדלים של ערן לפני. אני עדיין בנעלי
התעמלות, אבל המכנסיים שלי כבר קצרים. בערב יהיה לי קר, אבל
אני לא אחליף לארוך.

ערן צמא, אבל הוא יודע שאם הוא יעלה לשתות אימא תיזכר שעדיין
לא נגענו בכלל בשיעורים, אז הוא הולך לאמצע הדשא ומתכופף אל
הצינור של הממטרה ושותה. פעם ערן דחף אותי כששתיתי והטעם של
הדם מהפה שלי התערבב בטעם המיוחד של מים, דשא ובוץ.

(הייתי רוצה להרגיש ככה עוד פעם.)

לרגע מתחשק לי לדחוף אותו, שגם הוא ידע איזה טעם מוזר יש לדם
מהפה, אבל אני חושבת על הפנים של אימא כשחזרתי הביתה עם כל
הדם. אף פעם לא ראיתי אותה כל-כך חיוורת.

כשהשמש מתחילה לשקוע אני וערן מטפסים על העץ שצומח מול הבית
שלנו. כל הילדים בשכונה מטפסים עליו תמיד, אבל רק לי ולערן יש
אומץ לטפס כל-כך גבוה.

ערן שואל אם אני אוהבת את תומי, הילד הכי יפה בכיתה. אני
מכחישה מייד, למרות שזה נכון.

ערן אומר לי להסתובב ומשתין מהעץ למטה. פעם השכנה שלנו תפסה
אותו עושה את זה, אז אני מסתכלת בכל זאת, רק כדי לוודא שהיא לא
שם.

אני וערן כמעט אותו גובה. אימא אומרת שיום אחד הוא יהיה יותר
גבוה ממני, אבל כרגע אני יותר גבוהה בסנטימטר וחצי. ערן לא
מודה בזה אבל זה מפריע לו.

הוא גומר להשתין וסוגר את הרוכסן. הוא מסתובב אלי ואני יודעת
שהוא יודע שלא הסתובבתי כמו שהוא אמר, אבל הוא לא נראה כועס.

העיניים שלו מחייכות אלי והעיניים שלי מחייכות בחזרה.

(אם הוא היה בת היינו נראים בדיוק אותו דבר.)

ערן מבקש שאני אעצום עיניים. אני מציצה, אבל הוא לא אומר שום
דבר.
הוא מכסה ביד אחת את העיניים שלו ובשניה את שלי. הוא רוצה שאני
אלך אחריו על הענף, בעיניים עצומות. כמו לוליינים.

(בטלוויזיה הראו בפסח קרקס ומאז זה כל מה שיש לו בראש.)

אני הולכת בזהירות על הענף. אני מפחדת אבל לא אומרת כלום. אני
מרגישה את היד של ערן לוקחת את היד שלי ומחזיקה אותה חזק חזק.
אני מרגישה נפלא, נורא חזקה, כמו כשהתחשמלתי. אני לא יכולה שלא
לחייך ואני יכולה להרגיש את החיוך של ערן דרך היד.

למרות שהעיניים שלי עצומות אני מרגישה כאילו אני רואה הכל. ערן
לוחץ את היד שלי עוד יותר חזק. אני רוצה להמשיך ללכת ככה,
בשיווי משקל על הענף, תמיד.

פתאום אני מרגישה כאב. אני עוזבת את היד של ערן. נשרטתי מענף
קטן. יורד לי קצת דם, אבל לא נורא. אני מחפשת את היד החמימה
והרכה של ערן. אני לא מוצאת אותה. אני קוראת לו והוא לא עונה.
אני פותחת עיניים ולא רואה אותו. אני צועקת שיפסיק להתחבא. אני
ממש ממש פוחדת, אבל אני לא רוצה שהוא ידע.

אני מתיישבת על הענף ומתחילה לבכות. אני יודעת שערן לא ייתן לי
לבכות הרבה זמן, אבל הוא לא מגיע.

אני מסתכלת למטה והוא שם. הוא שוכב בלי לזוז. יורד לו דם מהפה
ולרגע אני שמחה שסוף סוף הוא יודע למה אני מתכוונת. אחר-כך אני
צורחת.

שנים אחר-כך חשבתי כמה מוזר שלא שמעתי אותו נופל.

(אולי בגלל זה היום אני מקשיבה להכל הרבה יותר חזק.)