כל פינות החמד של ילדותה צימחו שיניים; גן המשחקים בו השתעשעה
עם אחיה, העץ עליו נהגה לטפס, המדרגות מהן דילגה אחת אחת בדרכה
לגן ולבית הספר.

עכשיו היה הכל חשוך ובדממה דמיינה את קולות כל היצורים שבעולם.
ובבליל הצלילים הרגישה יחידה, מיוחדת ובודדה, כפי שלא הרגישה
מעולם.

זיכרונות נשרו מראשה כמו עלים. וכמו עלי השלכת היבשים בילדותה,
ניסתה לדרוך עליהם, לשמוע אותם מתפצפצים תחת סוליות נעליה.
אולם צליל הפצפוץ לא נעם לה עוד. ידיה נשלחו לכסות את אוזניה
ונרטבו במטר הדמעות.

מחשבותיה התנפצו לרסיסים וזהרו על האדמה. היא לא רכנה כדי
לאסוף אותן. מה יועילו לה עכשיו?

לא היה בה צער על עצמה. עצמה לא הייתה קיימת יותר ולא מצטערים
על מי שלא קיים.

המילים נישאו לכל עבר, מתערבלות באוויר הקר, המצליף, הקפוא,
האכזרי. אם לא תנשום לא יחזרו אליה לעולם, חשבה.

חיות קטנות, דמיוניות, דרשו את תשומת ליבה. היא לא התכוונה
לערב את ליבה בעניין. היא לא התכוונה לערב את ליבה בעניין
כלשהו, לעולם.

היא הביטה בעיניים ריקות במה שלא היה לראות, לפני שהפנתה את
גבה וצעדה שוב במעלה המדרגות.

השיניים החשופות נעצו בה מבט פגיע ועורג לפני שנפנו לקורבנן
הבא.